סיפורים, תמונות וסרטונים על הרבי

הרבי בהתוועדות

“אתה הרבי מלובביץ’? איפה אלוקים?"

הסיפור המדהים של אליוט לסקי

הרבי:

קשה לך? משמים נתנו לך כוחות עצומים

“אם הקושי הוא גדול באמת, מהווה עובדה זו עצמה הוכחה שהקדוש ברוך הוא העניק לה כוחות בלתי רגילים, היכולים לבוא לידי גילוי רק על ידי התמודדות או ניסיון מיוחדים במינם. במקרה כזה יש לה את הרווח שהיא מגלה בנפשה את הכוחות הבלתי רגילים האלה ומכניסה אותם למאגר כוחותיה המודעים, על מנת לנצל את כל הכוחות כדי להתקדם יותר ויותר”

הרבי עולה לתורה (תצלום נדיר משנות החמישים המאוחרות)

הרבי:

בעבודה אפשר להביא את אלוקים לכל מקום

“בעלי העסקים אמורים להתמסר אל המשימה האלוקית עוד יותר מאשר תלמידי החכמים, הם ביכולתם להביא את אור הקדושה למרחב הציבורי בו מתנהלים החיים”

הרבי קיבל את נכי צה”ל ואמר: “אתם לא נכים, אתם מצוינים”

יוסף לוטנברג נפצע במלחמת השחרור ונמנה על מייסדי ארגון נכי צה”ל.

בשנת 1976 הובלתי קבוצת חברים מארגון נכי צה”ל למשחקי אולימפיאדת הנכים שהתקיימו בטורונטו. אחרי שהסתיימו התחרויות, עלה לי רעיון להביא את הקבוצה לניו יורק להיפגש עם הרבי.

הגענו בשני אוטובוסים מלאים באנשים, רובם חיילים לשעבר שנפצעו קשות במלחמת יום הכיפורים. הוכנסנו אל תוך בית המדרש המרכזי, ששררה בו אווירה מיוחדת מאד. ניתן היה ממש לחוש את הקדושה שבמקום.

הרבי יצא אלינו ונשא שיחה בפני חברי המשלחת. ברמז ישיר על מצבם הגופני של האורחים, הרבי אמר דברים שריגשו אותנו מאד: “כשחסר לאדם משהו בכמות, אין זה מהווה סיבה לכך שייפול ברוחו. אדרבה, מאחר שהדבר נחסר שלא באשמתו, ובוודאי במקרה שפציעתו נגרמה כתוצאה מעשיית דבר טוב, ועל אחת כמה וכמה מתוך מסירות נפש להגנה על יהודים בארץ הקודש – הרי זו הוכחה שהבורא העניק לו או לה כוחות רוחניים עודפים ומיוחדים”.

“אדם כזה, התעקש הרבי, לא רק שאינו פחות טוב מהאנשים הסובבים אותו, אלא אדרבה, יש בו יתרון רוח המאפשר לו להתעלות מעל ומעבר לחסרונות הגשמיים הנראים לעין, ולכן הוא מסוגל להגיע להישגים שהם למעלה מהישגי אדם רגיל”.

ואז המשיך הרבי והדהים את הנוכחים בהצהרה הבאה: “לכן אין דעתי נוחה מהכינוי ‘נכה’, ביטוי שמראה על נחיתות וירידה. אדרבה, צריך להדגיש שהוא משהו מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם שנתן לו כוחות עודפים ויתרים על אלו שיש לאדם מן השורה, ולכן דווקא הוא יכול להתגבר על קשיים שאדם רגיל לא מסוגל להתגבר עליהם. מסיבה זו, הייתי מציע לשנות את השם ולקרוא להם ‘מצוינים’ ולא ‘נכים’ – כי זו האמת, שיש בהם משהו מצוין ומיוחד”.

בשעתו, גישתו של הרבי הייתה מהפכנית. בתור אדם שעסק כל חייו בתחום הסיוע לנכים, אני יכול לומר שמילותיו של הרבי היו נר לרגליי. פגשתי אנשים שנפגעו בצורות קשות ביותר – עיוורים, משותקים וכן הלאה – אך במעט שנשאר להם, הגיעו להישגים הכי גדולים שניתן להעלות על הדעת. הרבי תפס את העניין מיד ברגע שפגש אותנו, והדברים שאמר דיברו אלינו בצורה בלתי רגילה.

הרבי משוחח אישית עם חברי משלחת ה’מצוינים’ ומחלק דולרים לצדקה (תשל”ו, 1976)

הרבי שר עם החסידים ניגון חסידי שמח

הרבי:

איך אפשר להאמין כשרואים סבל?

“כל אחד ואחת מאתנו רואה רק את המצב ההווה והזמני, והוא עשוי לשכוח כי הנשמה היא נצחית והייתה קיימת אלפי שנים קודם ותתקיים לנצח גם לאחר מכן. ואם על ידי ייסורים זמניים תבוא תועלת נצחית לכל תקופת הזמן של העבר והעתיד – הרי לא זו בלבד שלא היה מערער על הייסורים, אלא היה אומר, כלשון הנביא ישעיה, “אודך השם כי אנפת בי (= אודה לך אלוקים על שכעסת עליי)”

הרבי אמר לבנימין נתניהו משפט שמלווה אותו עד היום

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, פגש את הרבי לראשונה בחג שמחת תורה בשנת 1985, בעת שכיהן כשגריר ישראל באו”ם.

בחצות הלילה הגעתי עם מלוויי לאותה כתובת מפורסמת, בית “שבע מאות שבעים” בברוקלין. השעה הייתה מאוחרת, אבל בתוך האולם האווירה הייתה של אמצע היום. אלפי חסידים הצטופפו על פירמידות שנבנו לגובה כדי להכיל את האורחים שהתקבצו מכל העולם.

האנשים שעמדו לצדי דחקו בי: “גש לרבי”. התקרבתי ואמרתי: “באתי לראות אותך”, והוא אמר: “רק לראות?! לא לשוחח?!”.

השיחה נמשכה ונמשכה. לפי הערכתי היא הסתכמה בארבעים וחמש דקות ארוכות. מסביב אלפי חסידים ממתינים להתחיל את ריקודי ה’הקפות’ עם ספרי התורה, ובוודאי אומרים לעצמם: “מי האיש הזה שגוזל את זמנו היקר של הרבי?…” – אבל לרבי היה זמן.

הוא עמד ודיבר על תפקידי באו”ם ועל הדרך בה יש להציג את האמת שלנו בפני אומות העולם. הרבי אמר לי משפט למופת שחדר בעצמותיי והפך להיות נר לרגלי. בתור ראש ממשלת ישראל ציטטתי אותו מעל בימת האו”ם בעצרת הכללית בשנת 2011. וכך הוא אמר: “אתה הולך לבית החושך והשקר הנצחי, אבל זכור שגם באפלה הגדולה ביותר, נר אחד מסלק את החושך. כשאתה מדליק נר אחד של אמת, הוא מפיץ אור יקרות שנראה למרחוק. עליך לעמוד בתוקף ובגאווה על הערכים היהודיים ולהדליק את האור גם במקומות החשוכים”.

ואז, אחרי ששיחתנו הסתיימה, קרה דבר שלא אשכח כל חיי: הרבי לקח את ספר התורה בידו והתקדם לעבר מרכז בית הכנסת. הוא פרץ בריקוד נלהב עם הספר כשאלפי החסידים קופצים מסביב. אמרתי לעצמי: הנה, זה הכוח של העם שלנו, זה כוחה של המסורת שלנו, זוהי האמונה של העם שלנו.

הרבי מחלק לילדים מטבעות לצדקה

הרבי:

אנחנו הולכים ומתקרבים לעידן חדש

“במשך כל הדורות התנהלו מלחמות קשות בין אומות העולם שגרמו הרס וחורבן… והנה בתקופה האחרונה ניכרת השאיפה לגמר ולסיום תקופת המלחמות בעולם והתחלת תקופה חדשה של קיום העולם על פי צדק ויושר, שלום ואחדות. ההסבר היחיד לשינוי כביר זה הוא מפני שמתקרבים לזמן שאודותיו הכריזו הנביאים ‘וכיתתו חרבותם לאתים’ (=ישברו את אמצעי הלחימה ויהפכו אותם לכלים חקלאיים), שלילת המלחמה שמביאה להרס וחורבן, ועד שיגיעו לשבירת כלי המלחמה והפיכתם לכלים שמביאים תועלת ליישובו של עולם”

הרבי מניף את ידיו לאות להגברת השמחה בקהל

“יש כבר מקווה בניו זילנד?” – זה מה שהרבי שאל כעבור ארבעים שנה

הוא היה איש עסקים מצליח בתחום הטקסטיל. בסוף שנות הארבעים עבר להתגורר למשך תקופה בניו זילנד, לצורך גידול צמר כבשים עבור סחר הטקסטיל שלו.

יום אחד הוא נסע לבקר את בתו המתגוררת בניו יורק. הם נסעו יחד לביתה וכשנכנסו למעלית הבניין, הבחין באדם נוסף שעמד במעלית, איש צעיר בעל חזות רבנית ועיניים רציניות.

הרב הושיט את ידו ושאל: “מניין בא כבודו?”, והאיש השיב: “מניו זילנד”.

הרב הביט בו ושאל: “ומקווה טהרה יש בניו זילנד?”. איש העסקים היה נבוך מעט והשיב: “אני שוהה שם זמן קצר לצורכי עסקים בלבד”. “השם מכוון את צעדי האדם”, החזיר לו הרב. “כשיהודי מתגלגל למקום כלשהו, עליו לדאוג שהימצאותו שם תותיר רושם חיובי”.

המעלית עצרה, הרב נענע בראשו לשלום ויצא. איש העסקים הניו -זילנדי שאל את בתו מיהו הרב הזה, והיא סיפרה שזה הרב מנחם מענדל שניאורסון (מי שלימים התמנה להיות הרבי מליובאוויטש).

ארבעים שנה חלפו. איש העסקים כבר צבר הון רב והיה פנוי לחיות את חייו כלבבו. הוא עזב את ניו זילנד והתיישב בישראל. בשנת 1989 ביקר בארצות הברית והחליט לבקש את ברכתו של הרבי מליובאוויטש.

באחד מימי ראשון מצא עצמו ממתין בתור הארוך המשתרך בשדרת איסטרן פארקווי, ליד מרכז חב”ד העולמי. אלפי בני אדם מכל הסוגים – צעירים ומבוגרים, רבנים ומגודלי שיער, אישי ציבור ופשוטי עם – חיכו לרגע המיוחל בו יעמדו מול הרבי ויקבלו שטר של דולר לצדקה.

והנה הגיע הרגע. איש העסקים התכונן לקבל את השטר, אך הרבי לא מיהר. הוא נעץ בו מבט חודר ובעודו מושיט את השטר שאל: “נו, כבר יש מקווה טהרה בניו זילנד?”.

את הרגעים הבאים הוא לא זכר. למשמע שאלת הרבי נתקף סחרחורת עזה, שנרגעה רק כעבור כמה דקות טובות. ארבעים שנה חלפו, ואת הרבי עדיין מטרידה השאלה: האם יש מקווה בניו זילנד?

“ארבעים שנה חיכיתי שתבואו”

ברכב הקטן ישבו שני נערים בני תשע עשרה, הם נסעו מכיוון דייטונה ביץ’ למיאמי. לפניהם הייתה דרך של חמש שעות ויותר, ובאמצע הדרך הם מצאו את עצמם בבעיה. מד הדלק התקרב לקו האדום, ותחנת הדלק הקרובה לא נראתה באופק.

מבוהלים חיפשו תחנה קרובה, וממש ברגע האחרון ראו שלט בצד הדרך המפנה לתחנה קטנה. המתדלק הכניס את הצינור לפיית התדלוק, הניח לו למלא את המכל, ובינתיים הביט בהם באופן מוזר. כשסיים ביקש מהם להתלוות אליו למשרד.

במשרד ישב אדם מבוגר, והמתדלק אמר: “אבא, הנה הם. הם באו לקחת אותך”.

הבחורים הביטו נבוכים אחד בשני, לא מבינים מה תפקידם בסיטואציה המוזרה, והמתדלק אמר שוב: “אבא, אמרת שיבואו לקחת אותך. הם באו לקחת אותך”.

המבט של האב נעשה מרוכז והוא שאל מי הם. “אנחנו פעילים בארגון “אלף”, שפועל לרווחתם של אסירים יהודיים בבתי הכלא בארצות הברית. בדיוק עכשיו אנו שבים מבית כלא ליד דייטונה ביץ’, שם הנחנו תפילין עם אסיר בודד שחוגג היום את יום הולדתו”.

הזקן הביט בהם כלא מאמין ושני ברזים של דמעות נפתחו משתי עיניו. רק בקושי הצליח להתאושש ולספר להם את סיפורו: “אני יהודי כמוכם, ניצול שואה. עברתי את הזוועות הנוראות ביותר, ואחרי המלחמה החלטתי למחוק כליל את עברי היהודי. חיפשתי את המקום המרוחק ביותר וכך הגעתי לכאן, לתחנת דלק באמצע שומקום.

ארבעים שנה חייתי כך, עד שלפני חמש שנים אירע משהו שטלטל את רוחי. לילה אחד התקשיתי להירדם וזפזפתי בין הערוצים בטלוויזיה. על המסך נראה הרבי מליובאוויטש, והוא דיבר בהתלהבות על כך שיהודי לעולם לא יכול לברוח, שאף יהודי לא ייעלם ושכל יהודי הוא חלק מהעם שבסוף ימצא את מקומו. הרבי הצהיר כי כשיבוא המשיח, הוא יאסוף את היהודים מכל פינה בעולם ויקבץ אותם לארץ ישראל”.

ארבעים שנה התמוטטו בסערת רגשות שאליה נקלעתי. קראתי לילדיי וסיפרתי להם על הרבי שהבטיח שיבוא היום בו ייקחו אותי, היהודי הבודד, לארץ ישראל – והנה, עכשיו באתם אתם”.

שני הצעירים ישבו לשיחה של נשמות לאורך כל הלילה, בבוקר הניחו אתו תפילין לראשונה אחרי עשרות שנים והחזירו עוד בן אובד הביתה.

למה זה קרה? – הרבי משוחח עם הורים שבנם נרצח בפיגוע

הרבי:

הנשמה של יקירינו לעולם חיה

“בשעה שהייתה הנשמה בגוף הגשמי בעולם הזה, הייתה חווה התעלות על ידי העשייה שלה בענייני תורה ומצוות. ואילו כשהיא יוצאת ועולה מן הגוף, הדרך להתעלותה היא באמצעות כל המעשים שעושים לעילוי נשמתה, על ידי תוספת בענייני תורה ומצוות לזכותה.

מכיוון שמדובר בבן יחיד שלך, מובן מאליו שעליך לעשות ככל יכולתך לעילוי נשמתו, וזאת על ידי שתהיה חזק באמונתך כי הנשמה חיה וקיימת ויכול אתה לעשות גדולות לזכותה”

פרופסור גרין הרגיש החמצה, אבל הרבי ביקש למסור לו משהו

פרופסור זאב (“וֶלְוֶל”) גרין זכרו לברכה היה מומחה בחקר מחלות ותפוצתן (אפידמיולוגיה). בשנת 1960 התחיל לעבוד עבור סוכנות החלל האמריקנית (נאס”א) במסגרת הניסיונות לגילוי חיים על המאדים.

הרבי ראה בי אדם שמסוגל להשפיע על אחרים במידה משמעותית, הרבה יותר מאשר חסיד מן השורה, שכן הציבור הרחב מקבל אותי באופן טבעי בשל חזותי האקדמית. כך התחלתי למסור סדרת הרצאות בקרב סטודנטים וקהילות יהודיות באמריקה בנושא “תורה בעידן החלל”.

הסטודנטים הגיבו באהדה להרצאה ולסיפור האישי שלי, אבל דווקא אני הרגשתי לא בנוח עם השליחות שהוטלה עלי. חשתי שאינני האדם הראוי לבצע משימה רוחנית.

בתגובה העביר לי הרבי מסר שהיכה אותי בתדהמה. הוא ציטט סיפור על סוחר יהודי שנכנס לאחד מאדמור”י חב”ד הקודמים, והאדמו”ר אמר לאותו חסיד: “אני מקנא בך! אתה נוסע לשווקים וליריד, וזה נותן לך הזדמנות לפגוש חבר יהודי ולעוררו להוסיף בלימוד התורה. הדבר גורם שמחה למעלה, ובתגובה הקדוש ברוך הוא מחזיר בשכר טוב, נחת מהילדים, בריאות ופרנסה בהרחבה. וככל שהמאמץ גדול יותר – כך הקדוש ברוך הוא משלם יותר”.

זה היה מסר מצמרר שלא השאיר אותי אדיש. לא רק שהרבי שלל את רגשי הנחיתות שלי, אלא רמז שהוא – עם כל גדלותו – מקנא בי, בשל “הזכות המיוחדת שניתנה לי, להביא את דבר השם לחוג אשר רק מעטים מאד יכולים לחדור אליו”.

המסר האישי הזה חזר על עצמו שוב בהזדמנות אחרת: הוזמנתי בסבב ההרצאות שלי להופיע בבית כנסת קונסרבטיבי בדטרויט. באותו ערב של ההרצאה נערכה התוועדות חגיגית אצל הרבי בניו יורק, וכל ההנהגה המקומית של חב”ד בדטרויט נסעה להשתתף בחגיגה. הרגשתי רע: כולם נוסעים לרבי ורק אני אשהה בדטרויט בערב החגיגי? התקשרתי למזכירות הרבי ופרקתי את מחשבותיי באוזני המזכיר.

הוא ביקש ממני להמתין רגע ואז חזר לשיחה ואמר: “הרבי ביקש למסור לך כי בנאומך היום בבית הכנסת הקונסרבטיבי על מדען יהודי בעידן החלל, הנך קרוב אליי יותר מאלו שיושבים סביבי בהתוועדות”…

בכל יום ראשון, יום השבתון השבועי בארצות הברית, הרבי קיבל קהל במבואה שלפני חדרו והעניק לכל מי שחלף על פניו שטר של דולר כדי לתת אותו לצדקה. כך, גם מפגש אקראי לכאורה בין שני יהודים הוטען בקדושה ובשליחות של מצווה.

הייתה זו הזדמנות למפגש ישיר עם הרבי, שרבים ניצלו כדי להחליף עם הרבי מספר מילים ולבקש את ברכתו. רבים גם נתנו לצדקה שטר חלופי ושמרו לעצמם את הדולר שקיבלו מידי הרבי למזכרת וסגולה.

הרבי מעניק דולר לצדקה (תשנ”א, 1991)

הרבי:

הקיום שלנו תלוי בדבר אחד: שמירת התורה והמצוות

“מבט בלתי משוחד על תולדות ישראל הארוכות, מוליך למסקנה מוחלטת [על הגורם לקיום עמנו]… רק דבר אחד שווה לכל הזמנים, לכל הארצות ולכל התנאים שבדברי ימינו: התורה והמצוות שיהודים שמרו בחיי היומיום במסירות הנפש הגדולה ביותר. בכל פעם שהיו יחידים וקבוצות שסטו מדרך התורה – כמו עובדי הבעל, המתייוונים, המתבוללים באלכסנדריה, הקראים וכיוצא באלו – כל אלו נעלמו כליל מתוך חיי עם ישראל. רק שלשלת הזהב של התורה והמצוות לא נותקה מאז ועד היום, ועל ידה שרד עמנו את הדרך הארוכה מהר סיני עד ימינו”

הם לא היו מוכנים לוותר על המתנה: חיים חדשים

“עברנו תשע שנים מייסרות, של ציפיות ותקוות שהתנפצו באכזבה, עד שזכינו לנס שלנו, לילד משלנו” – כך מתחיל סיפורו המרגש של הרב יוסי סרבריאנסקי, שליח חב”ד בדנוור, קולורדו.

אחרי הנס הראשון, הרב ואשתו רצו להביא עוד ילדים. הם היו מוכנים לעבור הכול שוב כדי לזכות להביא עוד חיים ואושר למשפחתם. הם פנו למרפאת הפוריות שפעלה בעיר והתחילו בטיפול, הם ניסו שוב ושוב, אבל הרופאים היו פסימיים. “חבל על הכאב ועל הכסף”, הם אמרו, “תשלימו עם זה שאתם הורים לילד אחד ותשמחו בו. יש כאלו שגם את זה אין להם”.

קרוב לעשרים עברו מאז נישואיהם, והם השלימו עם העובדה המצערת שהמשפחה שלהם לא תתרחב יותר.

חלפו כמה חודשים וב-26 בנובמבר 2008 אירעה מתקפת הטרור הרצחנית במומביי, הודו. מחבלים חמושים השתלטו על בניין בית חב”ד בעיר ורצחו את זוג שלוחי חב”ד בעיר, הרב גבי ורבקי הולצברג, ועוד שלושה ישראלים שהתארחו במקום.

בכל העולם נערכו אירועי זיכרון לנרצחים. גם בפנסילבניה, ערך השליח הרב שרגא שרמן אירוע קהילתי. בסיום הערב המרגש ניגש לרב שרמן אחד מחברי הקהילה, דוקטור מייקל גלסנר, ובדמעות בעיניים אמר: “הרב שרגא, הם לקחו חמישה משלנו ואני הולך להחזיר חמישה”.

הרב שרמן היה עסוק להיפרד מהאורחים ולא שם לב למה שאמר ד”ר גלסנר, אבל למחרת הוא התקשר אליו: “מייקל, אתה זוכר מה אמרת לי אתמול? מה התכוונת?”. ד”ר גלסנר אמר כי הוא מנהל מעבדת פוריות פרטית והוא לוקח על עצמו את עלויות הטיפולים כדי להביא לעולם חמישה ילדים יהודיים במקום חמש הקדושים שנרצחו בהודו.

הרב שרמן ניסה להיזכר מי מחבריו זקוק לעזרה ונזכר ברב סריבראנסקי שלמד אתו עשרים שנה קודם בניו יורק. הזוג סרבריאנסקי היו כבר נואשים, הם התרגלו למחשבה שזהו זה, אבל הרב שרמן דחק בהם. “תנסו, ולו רק לעילוי נשמתם של הקדושים שנהרגו במומביי”.

תשעה חודשים אחר כך, ביום ח’ חשוון, ילדה הרבנית סריבראנסקי זוג תאומות נהדרות.

דולר גם לבובה – היחס המיוחד של הרבי לילדים

הרבי:

מה הרבי אמר לבעלי “ידיעות אחרונות”?

“העיתון שלך נקרא בשם ‘ידיעות אחרונות’, ומה שיהיה באחרית הימים הוא שיבוא משיח צדקנו ויגאל את ישראל. לכן תכיני מקום פנוי בעיתון הקרוב לידיעה על בוא הגאולה, וזה עצמו שהעיתון מוכן לביאתו ומכין את הפרסום עבורו – זה יקדים ויזרז את בואו. זה יסלול לפניו את הדרך” (הרבי לגברת ג’ודי ניר-מוזס, מבעלי העיתון ידיעות אחרונות).

הרב הציל את המשפחה רגע לפני ההחלטה להתנצר

“עליך להרחיב את פעילותך אל מעבר לקופנהגן, השתדל לחפש יהודים בכל חצי האי הסקנדינבי”, כך הורה הרבי לרבה הראשי של קופנהגן, הרב עזריאל חייקין. הרב חייקין שב לביתו ומיד התחיל לבצע את המשימה. הוא יצא למסע בעיירות ובכפרים במאמץ למצוא משפחות יהודיות.

ערב אחד הגיע הרב לכפר קטן, בה התגוררה משפחה יהודית אחת. הוא התקבל בחביבות על ידי בני הזוג והתיישב לשוחח אתם. אולם הבעת פניו של הגבר העידה שמשהו מעיק עליו. הוא מיעט לדבר ובעיקר הקשיב.

בשלב מסוים קמה האישה והלכה לחדר אחר, ופתאום האדימו פניו של האיש מהתרגשות. הוא אמר: “אינך יודע מה עשית בביקור שלך בביתנו! ברגע זה דחית את מחשבות ההתנצרות שלנו!”…

האיש לא המתין לשאלות והחל לספר:

“אני ורעייתי היהודים היחידים בכפר. אין הבדל ממשי בשגרת החיים שלנו בינינו לבין השכנים הנוצרים, חוץ מדבר אחד: אנחנו לא מבקרים בכנסייה. העניין הזה מהווה תמיד מוקד של אי נעימות בשיחות עם השכנים. הם לא מפסיקים לנסות לשדל אותנו לבוא אתם לכנסייה. “ממילא ליהדות שלכם אין שום משמעות”, הם אמרו.

“בעת האחרונה הלחץ עלינו גבר, בגלל פעילותו של הכומר האזורי. הוא החל בקמפיין שכנועים ועבר מדלת לדלת כדי להמריץ אנשים לבקר בכנסייה. הוא ביקר בביתנו, השיחה אתו הייתה ידידותית ונוצרה בינינו קרבה.

“מאז החלה אשתי להרהר בקול באפשרות להתנצר ולהיות כמו כולם. במילא אין כל משמעות ליהדותנו, היא טענה, מעבר לכך, כבר שנים אנחנו גרים כאן ומעולם לא בא לכאן יהודי, בוודאי לא רב, לבקר אותנו ולשאול בשלומנו. ואילו הכומר ידידותי כל כך, מבקר אותנו ומתעניין בחיינו.

“הייתי רגע לפני שבירה. הרגשנו שאין עוד סיבות של ממש להימנע מהצעד שיהפוך אותנו לשווים ולהתערות סופית במקום. והנה פתאום אתה באת אלינו כמו מלאך משמים! כעת אתה מבין מדוע אני נסער כל כך?”.

הרב חייקין שמר על קשר רציף עם בני הזוג ועודד אותם להתחיל לשמור מצוות. כעבור זמן החליטו לעבור לגור בקהילה יהודית, וכך חזרה משפחה יהודית אובדת לחיק עמה.

הרבי בתמונת תקריב נדירה משנות התשעים

הרבי:

אתגרים חושפים את הכוחות האדירים

“אדם שעובר מצב קשה או מטריד במיוחד, מובטח לו שקיבל מהשם כוחות יוצאים מן הכלל להתגבר על הקושי היוצא מן הכלל. סביר להניח כי האדם המדובר אינו מודע לכוחו הפנימי האמיתי, ולכן הניסיון הוצב לתכלית היחידה: להוציא מהאדם את כוחו הטמון בו, שאחרי התגברותו על הבעיה אפשר יהיה להוסיף אותו מכאן והלאה לארסנל יכולותיו הגלויות, כדי להשתמש בכולן להשגות גדולות יותר באופן אינסופי, לטובת עצמו ולטובת הזולת”

איזו טובה אישית הרבי ביקש?

שמואל לנגזם הוא חסיד חב”ד שגר בניו יורק. בשנת 1979 הוא חווה משבר רפואי במשפחה, והמחווה של הרבי הדהימה אותו.

יום אחד החל בני בן השנתיים להתלונן על כאבי בטן. צעקות הילד גברו מיום ליום והוא התקשה לנוע במיטה. רופא המשפחה, דוקטור פלדמן, אבחן כי הילד סובל מבקע (קילֶה) ועליו לעבור ניתוח. ביקשנו חוות דעת של מומחים נוספים, וכולם היו תמימי דעים ביחס לנחיצות הניתוח. אלא שכל אחד מהרופאים המליץ על מנתח אחר.

כתבתי מכתב אישי לרבי. סיפרתי את כל הסיפור והוספתי כי אנחנו מתלבטים באיזה מרכז רפואי לקיים את הטיפול הכירורגי, וביקשתי ברכה.

למחרת קיבלתי טלפון ממזכירו האישי של הרבי. “כדאי שתלך לשמוע את דעתו של דוקטור פלדמן”, הוא אמר לי. מיהרתי למרפאה ונדהמתי לשמוע את מה שהרופא סיפר לי:

ביקרתי היום אצל הרבי לצורך עניין אישי ולפתע הוא פנה אליי בשאלה: “האם תהיה מוכן לעשות לי טובה אישית?”.

“בוודאי”, השבתי, והרבי המשיך: “יש כאן בשכונה פעוט, מטופל שלך, שזקוק לעבור ניתוח בקע. לדעתי, המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא בית הרפואה על שם שולדייס בטורונטו. הם המומחים הגדולים ביותר בתחום וגם מבצעים ניתוח כזה בהרדמה מקומית בלבד. רק שאני תוהה האם הם מסוגלים לנתח בהרדמה מקומית גם פעוט בן שנתיים, שעשוי להיות תזזיתי וחסר מנוחה. אבקש ממך לעשות עבורי טובה אישית. צור אתם קשר וברר האם הם מבצעים ניתוח בקע גם לתינוקות בהרדמה מקומית בלבד”.

ואז הרבי הוסיף ואמר משהו שהותיר אותי המום: “כדאי שתברר האם יש להם תור פנוי לניתוח ביום י”ב בחודש סיוון. שכן משפחת לנגזם נוסעת לאירוע משפחתי בטורונטו יום קודם, וחבל שייאלצו לשלם פעמיים את הוצאות הנסיעה מניו יורק לקנדה”.

הבטתי המום ברופא. לרגע לא העליתי בדעתי לבקש מהרבי לבצע עבורי את הבירור, בסך הכול שיתפתי אותו במה שעובר עליי. והנה, הרבי עושה בעצמו את הבירור ואף בוחר את יום הניתוח כדי להקל עליי את ההוצאות.

“הבן שלך רואה אותך ושומע אותך” – אמר הרבי לאב השכול

הרב נחום רבינוביץ זכרו לברכה היה חסיד חב”ד ותיק שהתגורר בירושלים.

ישבתי בחדר המבואה שלפני חדרו של הרבי והמתנתי לתורי להיכנס לפגישה אישית עם הרבי. לפניי בתור היה גבר שנראה שייך למעמד חברתי גבוה אבל ישב מדוכדך וכבוי. כשהגיע תורו להיכנס, הוא קם בכבדות ונאנח. כשיצא האיש מחדרו של הרבי בתום הפגישה, הוא נראה אדם אחר. הפנים הכאובות והעיניים האפלות הקרינו עכשיו חיוניות ואופטימיות.

הסתקרנתי מאד להבין מה פשר השינוי הקיצוני במצב רוחו של האיש. ביררתי מיהו והלכתי לפגוש אותו.

האיש פתח את לבו וסיפר:

לאחרונה עברתי אסון נורא. הבן היחיד שלי נפטר. הרגשתי שאין עוד טעם בחיי, לא ראיתי שום ערך במעמד ובעושר שלי. כצעד אחרון בחיפוש אחר נחמה, הלכתי לפגוש את הרבי.

הרבי שאל אותי: “כיצד היית מרגיש אם בנך היה נוסע לחוץ לארץ ולמשך תקופה ארוכה היה חי במדינה זרה ורחוקה ללא יכולת לתקשר אתך, ואולם היית יודע שכל הצרכים שלו מסופקים והוא לא עובר שום חוויה שלילית של סבל?”. עניתי שלמרות שהיה קשה לי לשאת את הפרידה והמרחק ממנו, ללא ספק הייתי מאושר בשביל הבן שלי.

“ואילו היית יכול לשלוח אליו חבילות לאותו מקום”, המשיך הרבי ושאל, “למרות שהוא אינו יכול להגיב ולענות לך – היית עושה זאת?”.

“כמובן”, עניתי בלי לחשוב פעמיים.

“אז דע לך שזה בדיוק המצב הנוכחי”, סיכם הרבי, “אתה לא רואה את הבן שלך, אבל הוא בהחלט רואה אותך. בכל תפילה שאתה מתפלל – אתה שולח הודעה לבן שלך. בכל תרומה שלך לצדקה – הנך שולח לו ‘חבילה’. הוא לא יכול להגיב, אתה לא תשמע אותו עונה לך – אבל הוא מעריך את המילים ואת המתנות שלך”.

“הוא נולד יהודי, אז זו הזהות שלו”

לא צריך להתווכח, צריך לעשות

העיתונאי שלמה שמיר שימש שנים ארוכות ככתב עיתון ‘הארץ’ בניו יורק, ובמסגרת זו נפגש עם הרבי.

שנים רבות חולם הייתי על פגישה עמו, עם אחד מענקי הרוח של דורנו, והנה עומד אני לפני דלת חדרו של הרבי מליובאוויטש. הרבי מתרומם קמעה מכיסאו, לוחץ את ידי ומזמינני לשבת על הכיסא ממול. עיניו תכולות, זקנו אפור וחיוכו יכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק. שעתיים תמימות שהיתי במחיצת הרבי. הוא דיבר מבלי להפסיק.

הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל.

הרבי שופע אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל ולעם היושב בה. הוא מאמין גדול בהם, ויותר מזה באמונתם. וכה אמר: “כל אחד מתושבי ישראל כיום מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק יהודי זה בארץ ישראל? מדוע הוא חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל”.

כיום, מדגיש הרבי, אין פנאי להסברה. היום יש לדרוש ולתבוע, לתבוע מה שיותר. הנוער של ימינו מחפש אתגר, נקודת המוצא צריכה להיות: “תפסת מרובה!”. צריכים לדבר בתקיפות ובכנות של אדם הרוצה וחפץ בטובתו של רעהו, ומול תקיפות כנה כזו מושפע הנדרש והנתבע יותר מכל.

“ראינו”, אמר הרבי, “כי בשעת חירום, בשעת בעירה, הנוער שלנו נכון לכל, להקרבה ולמסירות נפש ממש. הנוער שלנו רוצה פקודה, לא ויכוחים. ופקודה לביצוע משהו שהוא קשה, מפרך, לא נוח וקל. היהודי בטבעו אינו נבהל מקשיים. היהודי הוא בטבעו ‘להכעיס’ניק’ (= מרדן). אנו עם קשה עורף ועם של מסירות נפש. עם של ‘דווקא’יזם’ ולא נבהלים מאתגרים. אינני אומר שלא צריך להסביר, להתווכח – אבל אסור לנו לבזבז זמן על וויכוחים והסברה. אנו חיים בתקופה של מעשים ועלינו לתבוע מעשים. הרבה מעשים”.

הרבי:

קודם להודות, אחר כך להתלונן

“כשרואים חסדים מהשם יתברך שכלל לא שיערו אודותיהם, הרי ראשית כל יש להודות להשם מעומק הלב, ורק אחר כך להתלונן על הדברים שהם לעת עתה לא כראוי”

“למה אלוקים לא מחלק את הסבל?” – תת-אלוף רן פקר קיבל מהרבי תשובה מאלפת

תת אלוף רן פקר זכרו לברכה נחשב לאחד מבכירי אנשי חיל האוויר לדורותיו ואלוף הפלות מטוסי אויב. הוא נועד לפגישה אישית עם הרבי לאחר מלחמת יום הכיפורים.

התחלנו לדבר בענייני אמונה ואני אמרתי: “בוא נדבר על אלוקים, אני רוצה לספר לרבי על האלוקים

“היה לי חבר טייס מכפר בילו, זוריק לב. הוא היה מפקד בסיס רמת דוד בזמן מלחמת יום הכיפורים, והוא נפל במלחמה כמה ימים אחרי פתיחת הקרבות. הוא השתתף בתקיפה בסקייהוק באזור פורט סעיד, והטייסים ראו אותו צולל לים. עד היום לא מצאנו את גופתו.

“וזו לא הטרגדיה היחידה של המשפחה הזו. החתן שלהם נפטר שלושה שבועות אחרי החתונה עם אופירה. ואם כל זה לא מספיק – תשמע מה קרה אתמול. טלי, אשתו של זוריק, מיודדת אתנו, והילדים לומדים ביחד בגבעת ברנר. הבן שלהם, אודי, הוא בגיל של הבן שלי, זוהר. אתמול התקשרה אלי חירותה אשתי וצעקה: “קרה אסון נוראי! אודי, הבן של טלי וזוריק, מת בידיים של טלי מהתקף אסטמה”…

“אז רבי, למה אלוקים לא מחלק את הסבל? למה הוא לוקח הכול מאישה אחת ולא לוקח קצת ממני?”.

הרבי הקשיב בהזדהות עמוקה לסיפור הנורא. הכאב ניכר היטב בעיניו. לבסוף ענה לי: “מי אנחנו, בני תמותה, שנבין את מחשבותיו של האלוקים? הנה, אני רק בן שבעים ושלוש ובכל יום אני מוסיף ולומד ונעשה חכם יותר – ואלוקים הרבה יותר חכם מכולנו. ייתכן שמותם של זוריק ואודי הציל ויציל את חייהם של רבים אחרים”.

נראה היה כאילו הרבי חושב על משהו אחר, ואז הציג את השאלה הבאה: “תאר לעצמך אדם שמגיע לבסיס צבאי ורואה מאות מטוסים ועליהם פצצות וטילים מוכנים לשיגור, שתפקידם לזרוע הרס וחורבן. הוא יהיה בטוח שהוא מבקר בבסיס מרצחים פיראטים שמבקשים רק להרוס. אבל אם נדע שמאחורי בסיס כזה יושבות ערים כמו תל אביב וירושלים, ורק בזכות אותו בסיס נמנע האויב מלתקוף את הערים האלה – כל העניין ייראה אחרת. גם במקרה זה וגם במקרה של זוריק ואודי – אסור לשפוט רק לפי ההווה, אלא צריך לראות את כל המערכת, כולל העבר והעתיד”.

הרבי:

סבל או אושר – זה עניין של בחירה

“בחיי כל אחד ואחת יש שתי דרכים: לראות את הטוב הסובב אותו או [להיפך] וכו’… צורת חיי האדם – אם יהיו חיים מלאי שביעות רצון ותוכן או להיפך – תלויים במידה גדולה ברצונו של האדם והוא מושל בצורת הראייה של עיני שכלו, האם להביט לצד ימין או לצד שמאל”

ואז הרבי אמר לדיאנה: “זה עבור התוספת החדשה למשפחה”

דיאנה אברהמס היא עורכת דין ואשת עסקים ניו יורקית. בעלה, רוברט (בוב), היה התובע הכללי של מדינת ניו יורק ודיפלומט בכיר בשירות הממשל האמריקאי. במהלך השנים הם נפגשו עם הרבי פעמים רבות והוא היווה עבורם מורה דרך לחיים.

נישאנו בגיל מבוגר. רייצ’ל, בתנו הבכורה, נולדה כשהייתי בת שלושים ותשע. היא מילאה את עולמנו באושר, אבל שאפנו מאד להרחיב עוד את המשפחה. זה היה מרוץ נגד הזמן, ונראה היה שהפסדנו בו. בגיל ארבעים וחמש, הרופאים אמרו שלא אוכל ללדת עוד.

בבוקר ‘הושענא רבה’, ערב חג שמחת תורה, הרבי היה מחלק פרוסות עוגת דבש, בתוספת ברכה לשנה טובה ומתוקה. אנשים רבים המתינו בתור הארוך, שבקצהו זכו למפגש קצרצר של מספר שניות עם הרבי. להושיט יד, לקבל מהרבי את העוגה והברכה, ולפנות את הדרך לבאים בתור.

גם בוב ואני התייצבנו והמתנו לתורנו, וכמו כולם מיהרנו להמשיך הלאה. אבל אז הרבי עצר, הסב ראשו אל מעבר לכתפו, ובסימון יד קל זימן אותנו לשוב ולהתקרב אליו.

לא אשכח את התמונות האלה כל חיי. הרבי החזיק פרוסת עוגה נוספת, הושיט לי אותה ואמר בחיוך גדול: “זה עבור תוספת חדשה למשפחה”.

חזרנו הביתה בשתיקה נפעמת. מאיפה הרבי ידע בכלל? והאם אחרי הדיאגנוזה הנחרצת של הרופאים, האופציה הזו שוב חוזרת לשולחן?

כעבור שלושה שבועות הגוף שלי שידר לי אותות. בתחילה פקפקתי בתחושת הבטן שלי, וכדי לוודא את העניין ניגשתי לבדיקה רפואית. התוצאות הותירו את הרופאים פעורי פה: נכנסתי להיריון.

בחלוף כעשרה חודשים הטלפון בביתנו צלצל, ועל הקו היה מזכירו של הרבי. “הרבי מתעניין בשלומה של אימך”, אמר לרייצ’ל, והיא השיבה: “בדיוק עכשיו אמא נסעה ללדת!”.

בפעם הבאה שבה הרבי חילק את עוגת הדבש, בשנה הבאה, התייצבנו שוב. הפעם הייתה אתנו גם בֶּקִי, “התינוקת של הרבי”, כפי שקראנו לה בחיבה. הרבי הביט בה, חייך את חיוכו המאיר ואמר: “אני רואה שהבאתם את התוספת החדשה למשפחה”… רצינו לומר לרבי תודה, אבל הוא רק הניף את אצבעו כלפי מעלה ואמר: “זה לא אני”.

משפחת אברהמס עם בקי, “התינוקת של הרבי”, בחלוקת עוגת הדבש בערב חג שמחת תורה (תשמ”ט, 1988)

מה קרה כשילד קטן נרדם ליד רגליו של הרבי?

הרבי:

המצוות הן הגשר בין האדם לאינסוף

“כאשר הקדוש ברוך הוא נתן לאדם רשימת מצוות לביצוע בחיי היומיום שלו, בכך העניק לו את האפשרות לקרב עצמו אל בוראו ולהתעלות למעלה ממגבלותיו של נברא מוגבל החי בעולם מוגבל. התורה והמצוות הן הגשר המתוח לאורך התהום האינסופית שמפרידה בין הבורא לנברא והן המאפשרות לאדם להתעלות ולקשר את עצמו באלוקות”

הטיפ של הרבי לאל על: איך להשיג בטחיות ורווחיות?

דוקטור חיים שיין הוא חבר סגל במרכז האקדמי “שערי משפט” ומרצה למשפטים במכללת נתניה. בסוף שנות השבעים הוא למד לתואר שני ב”ישיבה יוניברסיטי” בניו יורק.

באותה תקופה שהה בארצות הברית דודי, דוד שיין, כמנהל חברת אל על בצפון אמריקה. הדוד שלי לא החשיב את עצמו אדם מאמין, אבל הייתה לו היכרות טובה עם אנשי חב”ד שהיו פעילים בשדה התעופה.

פעם הזמינו אותו החבדניקים למפגש אישי עם הרבי, והוא קרא לי להצטרף אליו. בחדר שררה אווירה נעימה מאד. הרגשתי שהרבי שופע רצון טוב ואהבה לכולנו. הנושא המרכזי היה סוגיית הביטחון באל על. כחברה ישראלית, הפכה אל על יעד מועדף לטרוריסטים, וממשלת ישראל השקיעה הון באבטחת הטיסות כדי שאנשים יחושו מוגנים.

כשעלתה השאלה איך מתמודדים עם פרצות האבטחה, תגובת הרבי הייתה מידית: “כדי שהטיסות באל על יהיו בטוחות, החברה צריכה לשמור שבת”. הדוד שלי הופתע מהתשובה ולא הצליח להבין את הקשר בין שמירת השבת לבין ביטחון הטיסות. הרבי הסביר: “אם מטוסי אל על לא יחוגו בשמיים בשבת, מהשמיים ישמרו על המטוסים בימי החול”.

לקראת סוף המפגש ביקש הדוד ברכה להצלחתה העסקית של החברה. הרבי העניק לו מטבע ובירך שהחברה תצליח, ושוב ביקש שאל על תשמור שבת.

אף שהדברים הפתיעו את דודי, הייתה להם השפעה עליו. האמת הפנימית שהרבי הקרין גרמה לו להשתכנע כי אכן קיים קשר בין שמירת השבת לבין הביטחון וההצלחה הכלכלית. בשנים הבאות התקיימו דיונים בנושא, ודווקא הדוד שלי היה מאלה שהובילו את הגישה שאל על לא צריכה לטוס בשבת. ואכן, לאורך העשור שבו דודי ניהל את אל על בארצות הברית, הייתה לחברה הצלחה כלכלית בלתי רגילה, והוא תמיד ייחס אותה לברכת הרבי ולעובדה שאל על נמנעה מלטוס בשבתות.

מדי יום קיבל הרבי מאות פניות בכתב מאנשים מכל העולם, שעסקו במנעד נושאים רחב ומגוון שנגע בכל תחומי החיים – החל מסוגיות הגות ומחשבה, תורה והדרכה רוחנית, ועד לבעיות יומיום ומצוקות החיים. מכתבי התשובה של הרבי נשמרו ופורסמו בסדרת הספרים “אגרות קודש”, שכוללת כשלושים כרכים.

בהפוגה בין דברי התורה בהתוועדות, הרבי כותב (תשמ”א, 1980)

הרבי:

כל ילד מביא אתו אור ונחת

“ילד הוא כמו נר מאיר, וכל ילד מעניק אור אישי משלו. ולכן כאשר ישנם כמה ילדים במשפחה, ההורים זוכים לשאוב כמה סוגים של נחת: ילד אחד הולך בקו התורה, ילד אחר צועד בקו העבודה (=תפילה ועבודת השם) וילד שלישי בקו של גמילות חסדים (=הצלחה כלכלית ותמיכה בנזקקים). ככל שהמשפחה מתברכת בילדים רבים, כך גדלים הנחת והתענוג של ההורים מכל אחד מהם”

העצה של הרבי על ארוחת השבת הצילה את המשפחה

משפחה בברוקלין עברה טלטלה רצינית. בנם הבכור, נער בן שמונה עשרה, הסתכסך עם ההורים ועזב את הבית בטריקת דלת. הוא החליט לשכור דירה עם חברים במנהטן ולנתק את הקשר עם המשפחה. האימא הרגישה שבנה אובד לה וביקשה עצה כיצד להתמודד עם המצב.

זו הייתה סטירת לחי עבורי. הייתי מתהפכת על המיטה בלילות, מתייסרת במחשבות: היכן הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איפה הוא מבלה? איך הוא מפרנס את עצמו ומשלם את שכר הדירה?

המתח והחרדה היו נוראים, קשים מנשוא. לא יכולתי לעמוד בהם יותר, ונכנסתי לפגישה אישית עם הרבי, לבקש את עצתו כיצד להשיב את הילד הביתה.

הרבי שמע אותי בסבלנות והשיב תשובה קצרה: “תשקיעי כוחות בסעודה המשפחתית בליל שבת, תהפכי אותה למרכז החיים בבית”.

זאת הייתה תשובה מפתיעה, משום שהילד כבר מזמן החליף כתובת. אבל זה מה שעשיתי. ביום ראשון בבוקר קראתי לשלושת הילדים שנותרו בבית ושאלתי כל אחד מה הוא הכי אוהב לאכול. הראשון ביקש סלט מיוחד, השני אהב מאד שניצל והשלישי רצה גלידה.

בערב שבת בעלי והילדים שבו מבית הכנסת וחיכתה להם הפתעה ממני. השולחן היה ערוך בצורה חגיגית, לכל ילד המתינה המנה שהוא הזמין ולידה פתק: “אוהבת אותך, שבת שלום”.

המחווה המיוחדת הזו שינתה את כל האווירה. הארוחה התנהלה בצורה רגועה ושלווה, הייתה שיחה משפחתית פתוחה וממש הרגשנו נפלא ביחד. בשבוע הבא שיתוף הפעולה עלה רמה והתחזק. בעלי ויתר על חצי שעת עבודה באמצע השבוע כדי לשוב הביתה מוקדם יותר, לפתוח ספר ולהכין כמה דברי תורה לומר בארוחה המשפחתית המשותפת. הילדים היו במרכז, כל תשומת הלב שלנו הוקדשה להם, והם הרגישו בעננים.

עברו כמה שבועות. באחד הימים התקשר הביתה הבן שלנו שעזב את הבית וביקש לדבר עם האחים שלו. הוא התעניין ושאל מה חדש בבית, ואחד מהם סיפר בעיניים נוצצות על החוויה שעוברת עליהם: “אתה לא מבין כמה טוב לנו ביחד, איך אבא ואימא אוהבים אותנו”.

השיחה הזו עשתה כל מה שלא הצלחנו לעשות קודם. כנראה שחיי הבדידות במנהטן לא היו ממש פסגת אושר עבור הבן שלנו. הוא הודיע שיבוא הביתה לשבת הקרובה רק בשביל לראות. הוא הגיע הביתה וישב בשקט ובתום הסעודה עזב וחזר למנהטן, אבל הגיע גם בשבת הבאה, וגם בשבת שלאחריה, עד ששב הביתה.

הכוח המיוחד של הנשים – עדות אישית

הרבי:

הסוד לנישואים מאושרים: לוותר

“הנני לעורר אותו ולזרזו על החיזוק להרבות השלום בביתם. כפי שהבנתי מתוך השיחה ומצב רוחה של אשתו – כדאי שהוא ישתדל ביותר להיות וותרן במידותיו ולהתייגע ככל יכולתו לוותר עבורה. כבר אמרו חכמינו ז”ל, שהקדוש ברוך הוא מצווה למחוק את שמו הנכתב בקדושה ובטהרה ובלבד להטיל שלום בין איש לאשתו… כל השתדלות בזה היא מצווה רמה ונישאה”

יצחק רבין שוחח עם הרבי על השאלה: מה גרם לעם ישראל להיות תמיד בודד?

באביב של שנת 1972 כיהן יצחק רבין כשגריר ישראל בוושינגטון. מספר ימים לפני חג הפסח הוא ביקר במעונו של הרבי, ומסר את ברכת הנהגת מדינת ישראל לרגל יום הולדתו השבעים של הרבי.

במיוחד הרשימו אותי עיניו של הרבי. עיניים שקטות אבל חודרות עמוק. כך גם נשארה דמותו חקוקה בזיכרוני – העיניים. אתה מרגיש באמצעות העיניים מה שמתרחש, או מה שהוא רוצה שתרגיש שמתרחש, בקרבו ובמחשבתו.

אני זוכר בבהירות את שיחתנו. הרבי פתח והפנה אלי שאלה: “האם אינך חש בודד כנציגה של מדינה יהודית בתוך מאה ועשרים עמים וארצות המיוצגים בוושינגטון?”.

מנקודה זו ואילך, החל הרבי לעסוק בשאלה על הפסוק “עם לבדד ישכון”: מה גרם לעם ישראל תמיד-תמיד, בכל הגלויות ובכל התקופות, שיהיה “בדד” במידת מה? האם זו תוצאה מבחירת העם היהודי או תוצאה מדחיית הסובבים אותו?

במשך עשרים דקות הרבי הסביר לי כי המניע העיקרי במניעת ההתבוללות וההיטמעות בין העמים היה אמונת ישראל, הדת היהודית והנכונות של יהודים למות על קידוש השם. זה המניע העיקרי במניעת ההתבוללות, לצד הדחייה של הסביבה. מין שילוב של החיובי עם השלילי.

נושא אחר שהעלה הרבי היה שמטרתו העיקרית של הרבי עצמו היא לפרוץ עם החיים היהודיים, להיות פעיל ואקטיבי ולשגר את חסידיו לעסוק בחינוך יהודי בכל מקום ובכל זמן.

זו הייתה שיחה מרתקת. פגשתי אדם שמצד אחד חי בעולם של תורה, ומאידך גיסא בעל מבט מפוכח ופרקטי על המציאות הריאלית בכל מקום בעולם, לצד רגישות רבה להמשך קיומו של עם ישראל.

הרבי מחלק יין מ”כוס של ברכה”

הרבי:

מוות הוא רק גופני, כלום לא פוגע בנשמה הנצחית

“הקשר בין איש לאשתו ובין ילדים לאביהם אינו מצד הגוף הגשמי, שהוא בשר גידים ועצמות, אלא מצד הנפש והרוח, שהן הן עיקר האדם ומהותו ועצמותו. מובן שכדור רובה או רסיס פגז או מחלה וכיוצא באלו פוגעים ומזיקים לגוף, אבל אין ביכולתם להזיק לנפש ולנשמה. הנשמה ממשיכה לחיות חיים נצחיים והיא ממשיכה בקשר עם בני המשפחה, מצטערת בצערם ושמחה בכל השמחות הבאות במשפחה.

מזה מובן גם כן שהנשמה הנמצאת בעולם האמת שואבת תענוג מיוחד אם רואה שבני המשפחה מתאוששים מהאסון ומשתדלים ככל התלוי בהם לסדר חייהם באופן טוב…”

דוכן הבדים של זיילר הפך לשלט חי על השבת

“רבי, מה ביכולתי לעשות למען העם היושב בציון? בני עמי שותתים דם, ואיך ביכולתי לשבת שאנן באמריקה העשירה?”.

אלו היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והדי הקרבות התפשטו מעבר לים. השמועות על מספר החללים שנפלו במלחמה הגיעו לניו יורק ופצעו את לבו של ר’ דוד דייטש, חסיד חב”ד עשיר מברוקלין. הוא נכנס לחדרו של הרבי וביקש את עצתו כיצד להגיש עזרה לעם היושב בציון.

“אם תהיה פרנסה טובה לתושבי הארץ, הכול יהיה קל יותר”, השיב הרבי, “עליך להקים מפעל בארץ שיעניק פרנסה מכובדת לתושבים”. דייטש קיבל את המשימה ושלח את חתנו, מאיר זיילר, להקים מפעל בקרית מלאכי. זיילר הקים מפעל טקסטיל משגשג בשם פלוקטקס, שמפרנס עד היום מאות משפחות.

במטרה להרחיב את הייצור, זיילר עבר לשווק את תוצרתו בחוץ לארץ. הוא החל להשתתף בתערוכות בדים יוקרתיות באירופה והציג את הסחורה בפני סוחרי בדים מביני עניין. אבל עמד בפניו אתגר: התערוכות התקיימו בדרך כלל בסופי שבוע, בימים רביעי עד ראשון, ובתווך חל יום השבת. היה עליו לסגור את הדוכן למשך יממה יקרה בעיצומה של התערוכה. כיהודי מאמין ושומר מצוות הוא לא התלבט לרגע, ושעתיים לפני כניסת השבת היה תולה שלט על הדוכן שהודיע כי המקום נסגר ליממה לרגל יום המנוחה היהודי.

בפגישה עם מזכירו של הרבי, סיפר זיילר על ההתמודדות שלו עם שמירת השבת בתערוכות הבדים. כעבור זמן קצר קרא לו המזכיר ואמר שלדעת הרבי הוא צריך לנהוג אחרת: “את השלט על השבת לא צריך לתלות שעתיים לפני כניסת השבת. יש לקבוע אותו כבר ביום רביעי, עם פתיחת התערוכה”.

זו הייתה, קודם כל, דאגה לעסקים של זיילר. כשהקליינט רואה את השלט בשבת, הדוכן כבר סגור והוא ימשיך הלאה. אך כשהוא רואה את ההודעה יומיים קודם, הוא יודע שעליו להקדים ולהיכנס לזיילר לפני המתחרים…

אבל באופן מעמיק יותר, הרבי העביר לו את המסר הבא: אתה באמת חושב שהשם שלח אותך לפריז או לרומא רק לצורכי פרנסה?! הוא לא יכול לתת לך פרנסה בירושלים?! אדם נשלח לקצה העולם כדי להיות שֶלֶט חי על השבת, כדי שיחלוף על ידו יהודי וייזכר שיש בורא לעולם.

“הבטחת לתרום מיליון דולר? תתרום כפול” – הרבי על נתינת צדקה

הרבי:

לימוד תורה וקיום מצוות, זו הדרך להצלחה

“התחום הגשמי והתחום הרוחני הולכים יחדיו בעולם בכלל, ובנוגע לאיש ואישה הישראלים (= יהודים) בפרט. ולכן כשמבקשים הצלחה וברכה בגשמיות, מוכרחים להגדיל הצינור והכלים הרוחניים להמשכת העניינים מלמעלה, והם הם ענייני תורה ומצוות כמובן”

ממנהיג ניאו-נאצי ליהודי חם – סיפורו הלא ייאמן של צָ’נָד סֶגֶדִי

זה היה ערב רגיל בחייו של הרב שלמה כובש, שליח חב”ד בבודפשט. הוא בדיוק סיים למסור שיעור תורה בבית הכנסת והתכוון לצעוד הביתה. לפתע נשמע צפצוף ממכשיר הטלפון. הרב נדהם לקרוא את הודעת הסמס שנחתה בו: “זה צָ’נָד סֶגֶדִי. אני מבקש לפגוש אותך בהקדם”.

לפגוש את צָ’נָד סֶגֶדִי היה כמו לפגוש את השטן בעצמו. סגדי היה השני בבכירותו במפלגה האנטישמית ‘יוביק’, פוליטיקאי ניאו-נאצי מתוחכם שהצית את הונגריה בשנאה ליהודים. כבר בהיותו נער הקים חנות מזכרות שמכרה חולצות עם צלבי קרס, ובהמשך הוביל את ‘המשמר ההונגרי’, מיליציה שהסתובבה בשכונות המיעוטים וזרעה אימה. סגדי הוא האיש שלא היית רוצה לפגוש לבדך ברחוב חשוך, והנה הברנש הזה מבקש לפגוש את הרב.

סגדי הגיע לפגישה מבולבל וסיפר דברים שנשמעו כמו הזיה. אנשי המפלגה חיטטו בעברו וגילו כי סבתו, אימהּ של אימו, היא יהודייה ניצולת אושוויץ. כך שסגדי האנטישמי, זה שמאשים את היהודים בכל צרות העולם, הוא למעשה יהודי בעצמו.

“האם אני באמת יהודי?”, רצה סגדי לשמוע, “ומדוע עליי להפסיד את הקריירה בגלל סבתא שלי?”. הרב הציג את העמדה ההלכתית לפיה הזהות היהודית עוברת בתורשה ואי אפשר לחמוק ממנה. סגדי הבין שמה שהיה לא יהיה עוד. הוא לא יוכל להמשיך את פעילותו במפלגה.

חלפו כמה שבועות וסגדי ביקש לפגוש שוב את הרב. הפעם התעניין באפשרות להצטרף כחבר בקהילה היהודית. הוא מעונין לבוא לבית הכנסת, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, כמו כולם.

הרב כובש נאלם. הוא נקלע לדילמה קשה מאד. האם לקבל אדם שרק לפני שבועות זרע שנאה? גם בקהילה עצמה פרצה סערה: יהודים מבוגרים, ניצולי שואה, שחששו לצעוד ברחוב, הזדעזעו מהמחשבה כי הוא יתפלל לצידם בבית הכנסת. “הוא רק חייך חיוך יפה והכול נמחל לו?!”, כאבו.

הרב כובש העלה את השאלה בפני הרב ברוך אוברלנדר, אב בית הדין בהונגריה. הרב אוברלנדר התלבט והתחבט ממושכות, עד שנזכר בדברים ששמע מהרבי מליובאוויטש: “מצוות אהבת ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור. שכן הטעויות שאדם עושה נובעות ממקור חיצוני בלבד ואינן משקפות את מהותו העמוקה”.

סגדי הוזמן לפתוח דף חדש, מלא חיבור ואהבה לבני עמו.

בשנת תשמ”א (1981) הקים הרבי את תנועת הנוער “צבאות השם”. הרבי ראה בחינוך הילדים והנוער אתגר השעה, ועיצב את מטרות הארגון בהתאם לגישתו החינוכית ששאפה לחדור לליבם של בני הדור הצעיר ולעורר בהם הזדהות עם הערכים היהודיים. על פי הנחיותיו של הרבי, אופי הפעילות של התנועה משלב מוטיבים היררכיים וצבאיים, על מנת לעודד בקרב הילדים משמעת עצמית, אמביציה ורעב לניצחון במלחמה הפנימית בין היצרים.

כיום פעילים סניפים של הארגון בכל רחבי העולם, בהם חברים למעלה מחצי מיליון ילדים.

כנס ילדים עונתי של ארגון “צבאות השם” באולם בית המדרש של הרבי (תחילת שנות השמונים)

הרבי:

בשביל מה הנשמה יורדת לעולם?

“אדם אינו יכול להעריך אפילו את החשיבות של פעולה בודדת אחת שעשה… החשיבות שניתנה אפילו לפעולה בודדת אחת הודגשה על ידי הבעל שם טוב באמצעות הביטוי הבא: ‘נשמה יורדת לעולם למשך שבעים או שמונים שנה, למען מטרה יחידה של עשיית טובה אחת ליהודי, בגשמיות או ברוחניות’. לכן אם תיקחי בחשבון את כל מעשי החסד שעשית בעבר ותמשיכי לעשות בימים ובשנים הבאים באופן ישיר או עקיף, בוודאי תגלי שיש לחיים משמעות רבה”

למה הרבי מקנא בי?

שעת חצות הלילה עברה מזמן. הנוכחים סביב השולחן בבית חב”ד באנטוורפן הרימו כוסות “לחיים”, שרו ואיחלו אחד לשני את כל הטוב שבעולם. במרכז השולחן ישב הרב שבתי סלבטיצקי והלהיב את הנוכחים בדברי תורה ובמילים מהלב.

לפתע ניגש אליו אחד האורחים וקרא לו הצידה. הוא רעד בכל הגוף ואמר: “הרב, אני רוצה לספר לך משהו, רק בבקשה אל תכעס עליי. פגשתי בחורה באיטליה, התאהבנו והחלטנו להתחתן. אני בתהליך של התקרבות לשמירת המצוות, והבעיה היא שהיא לא יהודייה. מה עושים?”.

“בוא ניסע יחד לרבי”, ענה הרב סלבטיצקי. “מדי שבוע הרבי מחלק שטרות של דולר לצדקה. יהיו לך כמה שניות בסך הכול לעמוד מולו. אז תתמצת את הסיפור שלך בכמה מילים, ותשאל את הרבי”.

הרב והבחור טסו יחד לניו יורק. הם התקדמו בתור הארוך, נרגשים ומתוחים, והנה מצאו את עצמם עומדים מול הרבי.

הרבי הושיט לבחור דולר והביט אל תוך עיניו. הבחור אמר בקול חנוק: “רבי, יש לי בעיה. הכרתי נערה לא יהודייה ואנחנו עומדים להתחתן…”.

הרבי הקשיב בפנים רציניות, ולפתע חיוך האיר את פניו. הרבי אמר שלוש מילים: “אני מקנא בך”.

הבחור הוכה בהלם, והרבי מיד הסביר: “הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד ניסיונות להתמודד אתם. דע לך שהניסיונות הם סולם, אי אפשר לעלות למעלה בלעדיהם. הקדוש ברוך הוא העמיד אותך בניסיון הזה דווקא בגלל שהוא מאמין בך, כי הוא יודע שאתה מסוגל לעמוד בו. יש לך סולם לטפס למעלה! אני לא נתקלתי בניסיון כזה, אני מקנא בך!”…

הבחור נקלע לסערת רגשות. הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר ומירר בבכי כמו תינוק. אחרי שהתאושש, הוא ניגש לרב ואמר: “זה נגמר”. הוא עזב הכול ונסע לישראל, שם הוא התחתן והקים משפחה יהודית כשרה.

“צמאה לך נפשי” – ניגון מעורר נשמה על פסוק מתהלים

הרבי אמר לרופא: “אני יושב עם אשתי מדי ערב לכוס תה”

בחג שמחת תורה שנת 1977 עבר הרבי אירוע לב חמור. הוא פונה לחדרו ושם קיבל טיפול רפואי מקצועי. במשך ארבעים יום שהה הרבי בחדרו להתאוששות והוריד מעט את מתח הפעילות.

באחד הערבים באותה תקופה התפתחה שיחה עמוקה בין הרבי לקרדיולוג הבכיר שטיפל בו. הרופא פתח את ליבו באוזני הרבי וביקש לשמוע את עצתו להצלת חיי הנישואים שלו. “צברתי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר, מגיעות אליי פניות מקצועיות מכל העולם ואין דבר שאפשר להשוות לסיפוק שמרגישים בהצלת חיי אדם. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתסכול עמוק. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה וגולשות גם אל סופי השבוע, ואינני פוגש כמעט את אשתי וילדיי. גם כשאני כבר בבית, הטלפון יכול לצלצל בכל רגע ולהחזיר אותי למחלקת הלב בבית הרפואה. כך חיי הנישואים שלי הידרדרו לשפל.

כיצד אוכל לאזן בין שתי משימות חיי?”.

“גם אני נמצא באותה סיטואציה”, השיב לו הרבי. “גם אני משתדל להתמסר לציבור בכל רגע אפשרי, וזה בא על חשבון הזמן הביתי. וזה הפתרון שמצאתי: אני מקפיד לשבת עם רעייתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות על כוס תה מדי ערב וערב. עשרים הדקות הללו יקרות בעיניי כמו הנחת התפילין בבוקר. כשם שאת הנחת התפילין לא אפספס לעולם, גם ביום הלחוץ ביותר בשנה, כך עשרים הדקות הללו הן קבועות וקשיחות ולעולם לא אוותר עליהן”.

סוד שימור הנישואים נמצא בהתמדה, במוכנות להתמסר בצורה קבועה לבניית הקשר הזוגי והענקת תשומת לב ושיתוף לצד השני. הדבר הגרוע ביותר הוא לקבל את הנישואים כדבר מובן מאליו, לצפות מהם להתקיים מעצמם ולהפסיק להתמסר אליהם.

“יחידות” היא פגישה אישית בארבע עיניים עם הרבי. פגישות היחידות נערכו בחדרו האישי של הרבי, ובסדר יומו של הרבי הן תפסו לילות שלמים מדי שבוע. מאחורי הדלת הסגורה אנשים שפכו בפני הרבי את ליבם ופתחו את נפשם, וחשו שלאדם שיושב מולם אין דבר חשוב יותר מהם. גם אם הפגישה נמשכה דקות ספורות, מה שנאמר בה נגע בלב, ריפא כאב והעניק כוח והשראה לחיים.

תמונה נדירה מתוך פגישת יחידות פרטית (סוף שנות השישים, תיארוך משוער)

מאות בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים פעילות קבועה של תורה, תפילה וחסד. בעת החירום הזו, שליחי חב"ד מתגברים עוד יותר את היקף הפעילות. בתרומה כספית שלכם, נוכל להגדיל ולהרחיב את הפעילות, וביחד לעשות הרבה יותר טוב.

כאן תוכלו להקדיש שיעור תורה, תפילה או פעילות חסד – לזכות חיילי צה"ל, לרפואת הפצועים, לשלום החטופים, לעילוי נשמת הנופלים ולניצחון עם ישראל.

התרומה מוכרת לצרכי מס (סעיף 46)

דילוג לתוכן