המילים של הניגון לקוחות מתוך הפזמון החוזר של אחד מפיוטי הסליחות שאומרים בתפילת ערבית בליל יום הכיפורים.
את הפיוט חיבר הפייטן יוסי בן יוסי, שחי ופעל במאה החמישית או השישית בארץ ישראל. יוסי בן יוסי הוא מראשוני הפייטנים המוכרים לנו בשמם, ונודעה לו השפעה עצומה על עולם התפילה והפיוט. פיוטיו נכנסו למחזור התפילה של קהילות אשכנז בעיקר, ובנוסח תפילות יום הכיפורים מצטטים בית או שניים מתוך הפיוט המלא.
הפיוט המלא נקרא "אָמְנָם אֲשָׁמֵינוּ". הוא בנוי מסדרה של בתים לפי סדר האלף-בית. בכל בית אנו מדגישים את עוצמת הכישלון שלנו בהתמודדות עם היצר והחטא. שורות הפזמון נועדו להדגיש את התחנון והבקשה מאלוקים לסלוח לנו למרות הכול, בגלל תכונתו לסלוח ולוותר.
הנה שני הבתים הראשונים של הפיוט להמחשה:
אָמְנָם אֲשָׁמֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר
אַנְחוֹת דּוֹרֵינוּ רַבּוּ מִלְּדַבֵּר,
אֲשֶׁר לֹא הִקְשַׁבְנוּ גְּעָרָה כְּמֵבִין
אֲפָפוּנוּ מַכּוֹת כִּכְסִיל הֵזַדְנוּ.
דַּרְכְּךָ אֱ-לֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ
לָרָעִים וְלַטוֹבִים, וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
בְּדַבְּרָךְ לָנוּ: שׁוּבוּ – פָּנֵינוּ הִסְתַּרְנוּ.
בְּמִרְמָה בִקַּשְׁנוּךָ וְאֵלֶיךָ לא שַׁבְנוּ.
בְּטוֹב לֹא דְרַשְׁנוּךָ, בְּרוֹב כֹּל שְׁכַחְנוּךָ –
בְּעֵת הֵיצַר לָנוּ אֵיךְ תִּמָּצֵא?
לְמַעֲנְךָ אֱ-לֹהֵינוּ עֲשֵׂה, וְלֹא לָנוּ
רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ, דַּלִּים וְרֵקִים.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר, בתום הלילה הסוער של שמחת תורה בשנת תשט"ז (1955). כמעט כל המתפללים כבר התפזרו והלכו לבתיהם לנוח מעט מריקודי השמחה האינטנסיביים של ההקפות עם ספרי התורה. בבית הכנסת שב-770 נכחה קבוצה קטנה של בחורי ישיבה צעירים שכוחם עוד עמד להם.
לפתע נפתחה הדלת והרבי נכנס פנימה אל אולם בית הכנסת. הוא רקד עם הנוכחים, ואז נעמד על ספסל והחל ללמד את הניגון.
"זוהי עת סליחות", אמר הרבי לקהל שהתפלא לשמוע את הרבי שר, בשיא השמחה של חג שמחת תורה, מילים מהסליחות של תפילת יום הכיפורים. "שמחת תורה הוא חג שמח מאד, אבל הוא גם המשך של יום הכיפורים. שמחה ותשובה הולכות ביחד. הקדוש ברוך הוא מצפה שנשוב אליו, וזו השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות".
את הניגון "דרכך אלוקינו" נהגו לשיר בחגי תשרי אצל הרבי, ובמיוחד בתפילות יום הכיפורים. לפעמים הרבי סימן להמשיך את השירה עוד ועוד, אפילו עשרות פעמים ברצף.
השמחה והתשובה אולי נראות כתנועות רחוקות זו מזו ואף מנוגדות זו לזו, אך בחיים היהודיים הן הולכות יד ביד.
התשובה דורשת מאיתנו אומץ וכנות, להתייצב ולהודות בחולשות הגדולות שלנו ולהעז לגשש את הדרך בחזרה כששום דבר לא נראה בטוח. אך דווקא שם, כשהלב שבור ומיוסר והאדם תוהה ומבולבל, משמיים שולחים לו יד ומלווים אותו בדרכו צעד אחר צעד. כשיהודי שב הביתה ומגלה מחדש את הנשמה, יש לו אלף סיבות לשמוח.
חשוב שנדע היכן אנו עומדים, שנסתכל במראה ונודה שאנו אכן "דלים וריקים". אבל יש בזה גם משהו מעודד. כשהלב שלך ריק, אפשר למלא אותו בטוב. כשאתה חש ריקנות רוחנית, ברכת השם תמלא אותך בשפע רוחני וגשמי.
ההרמוניה של הניגון עשירה וצבעונית ומוסיפה לו עומק, והקצב של הניגון איטי ומדוד ותורם להבעת רגשות של תחנונים ותפילה.
"ניגון מלא רגש של חדווה גלויה, אחוזה בעצב ומרירות טמונה, המזעזעת את כל נימי הלב" ספר הניגונים
המילים של הניגון לקוחות מתוך הפזמון החוזר של אחד מפיוטי הסליחות שאומרים בתפילת ערבית בליל יום הכיפורים.
את הפיוט חיבר הפייטן יוסי בן יוסי, שחי ופעל במאה החמישית או השישית בארץ ישראל. יוסי בן יוסי הוא מראשוני הפייטנים המוכרים לנו בשמם, ונודעה לו השפעה עצומה על עולם התפילה והפיוט. פיוטיו נכנסו למחזור התפילה של קהילות אשכנז בעיקר, ובנוסח תפילות יום הכיפורים מצטטים בית או שניים מתוך הפיוט המלא.
הפיוט המלא נקרא "אָמְנָם אֲשָׁמֵינוּ". הוא בנוי מסדרה של בתים לפי סדר האלף-בית. בכל בית אנו מדגישים את עוצמת הכישלון שלנו בהתמודדות עם היצר והחטא. שורות הפזמון נועדו להדגיש את התחנון והבקשה מאלוקים לסלוח לנו למרות הכול, בגלל תכונתו לסלוח ולוותר.
הנה שני הבתים הראשונים של הפיוט להמחשה:
אָמְנָם אֲשָׁמֵינוּ עָצְמוּ מִסַּפֵּר
אַנְחוֹת דּוֹרֵינוּ רַבּוּ מִלְּדַבֵּר,
אֲשֶׁר לֹא הִקְשַׁבְנוּ גְּעָרָה כְּמֵבִין
אֲפָפוּנוּ מַכּוֹת כִּכְסִיל הֵזַדְנוּ.
דַּרְכְּךָ אֱ-לֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ
לָרָעִים וְלַטוֹבִים, וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.
בְּדַבְּרָךְ לָנוּ: שׁוּבוּ – פָּנֵינוּ הִסְתַּרְנוּ.
בְּמִרְמָה בִקַּשְׁנוּךָ וְאֵלֶיךָ לא שַׁבְנוּ.
בְּטוֹב לֹא דְרַשְׁנוּךָ, בְּרוֹב כֹּל שְׁכַחְנוּךָ –
בְּעֵת הֵיצַר לָנוּ אֵיךְ תִּמָּצֵא?
לְמַעֲנְךָ אֱ-לֹהֵינוּ עֲשֵׂה, וְלֹא לָנוּ
רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ, דַּלִּים וְרֵקִים.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר, בתום הלילה הסוער של שמחת תורה בשנת תשט"ז (1955). כמעט כל המתפללים כבר התפזרו והלכו לבתיהם לנוח מעט מריקודי השמחה האינטנסיביים של ההקפות עם ספרי התורה. בבית הכנסת שב-770 נכחה קבוצה קטנה של בחורי ישיבה צעירים שכוחם עוד עמד להם.
לפתע נפתחה הדלת והרבי נכנס פנימה אל אולם בית הכנסת. הוא רקד עם הנוכחים, ואז נעמד על ספסל והחל ללמד את הניגון.
"זוהי עת סליחות", אמר הרבי לקהל שהתפלא לשמוע את הרבי שר, בשיא השמחה של חג שמחת תורה, מילים מהסליחות של תפילת יום הכיפורים. "שמחת תורה הוא חג שמח מאד, אבל הוא גם המשך של יום הכיפורים. שמחה ותשובה הולכות ביחד. הקדוש ברוך הוא מצפה שנשוב אליו, וזו השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות".
את הניגון "דרכך אלוקינו" נהגו לשיר בחגי תשרי אצל הרבי, ובמיוחד בתפילות יום הכיפורים. לפעמים הרבי סימן להמשיך את השירה עוד ועוד, אפילו עשרות פעמים ברצף.
השמחה והתשובה אולי נראות כתנועות רחוקות זו מזו ואף מנוגדות זו לזו, אך בחיים היהודיים הן הולכות יד ביד.
התשובה דורשת מאיתנו אומץ וכנות, להתייצב ולהודות בחולשות הגדולות שלנו ולהעז לגשש את הדרך בחזרה כששום דבר לא נראה בטוח. אך דווקא שם, כשהלב שבור ומיוסר והאדם תוהה ומבולבל, משמיים שולחים לו יד ומלווים אותו בדרכו צעד אחר צעד. כשיהודי שב הביתה ומגלה מחדש את הנשמה, יש לו אלף סיבות לשמוח.
חשוב שנדע היכן אנו עומדים, שנסתכל במראה ונודה שאנו אכן "דלים וריקים". אבל יש בזה גם משהו מעודד. כשהלב שלך ריק, אפשר למלא אותו בטוב. כשאתה חש ריקנות רוחנית, ברכת השם תמלא אותך בשפע רוחני וגשמי.
ההרמוניה של הניגון עשירה וצבעונית ומוסיפה לו עומק, והקצב של הניגון איטי ומדוד ותורם להבעת רגשות של תחנונים ותפילה.
מאות בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים פעילות קבועה של תורה, תפילה וחסד. בעת החירום הזו, שליחי חב"ד מתגברים עוד יותר את היקף הפעילות. בתרומה כספית שלכם, נוכל להגדיל ולהרחיב את הפעילות, וביחד לעשות הרבה יותר טוב.
כאן תוכלו להקדיש שיעור תורה, תפילה או פעילות חסד – לזכות חיילי צה"ל, לרפואת הפצועים, לשלום החטופים, לעילוי נשמת הנופלים ולניצחון עם ישראל.
התרומה מוכרת לצרכי מס (סעיף 46)
