מחבר: מ פלס

שֵם העצם, שֵם התואר

אם חשבתם שלמצוא את בן או בת הזוג ולהסכים על התפריט במזנון החתונה היו ההתלבטויות הקשות ביותר של מסלול הפיכתכם להורים, ברוכים הבאים להחלטה הקשה מכולן: להעניק לרך הנולד את שמו. בעזרת השם, כמובן

 

"ואיך קראתם לו?"

מכלול שלם של שיקולים עומדים לנגד ההורים המבקשים להעניק לילדיהם את שמם: המשמעות הגלומה בשם, האזכורים הקודמים בהיסטוריה לטוב או לרע (כמו למשל,  שמות תנ"כיים), הפופולריות והרייטינג של השם בתקופה האחרונה, כיצד יישמע השם לאוזניים נוכריות ("זוהי קריאה אחרונה לטיסה מניו יורק ללונדון למיסטר צ'איים יזרעאלי"), האופציה שהחברים העתידיים מכיתה ד' 2 יצמידו חרוז מקניט לשמו של הקטנצ'יק (מי אמר עוזי־תפוזי או בתיה־אמבטיה ולא קיבל?) ויש אפילו מחקר שמדרג שמות פוטנציאליים לפי נוחות כתיבתם והמרחק בין האותיות במקלדת הווירטואלית של הודעות הוואטסאפ…

אבל שֵם, הוא הרבה מעבר לכך. הוא מעין סוג של תעודת הזהות של מי ומה אנחנו, הרבה לפני גיל 16 והתעודה הכחולה. ובדור שבו כמעט כל יום אנחנו עסוקים בקטלוג, הקלדת מילות חיפוש ויצירת תגים, השם שנעניק ליצור הזעיר שהבאנו לעולם הוא התווית שתסמל את רכיבי המוצר. אותו.

חז"ל אומרים על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל" (שמות א, א) כי אחת הסיבות בזכותה נגאלו אבותינו ממצרים, הייתה הזכות שלא שינו את שמם. לאורך אלפי שנים, שם עברי מעיד יותר מאלף עדים או תעודות על מהותו של נושא השם. על יהדותו ועל השתייכותו לעם ישראל. אפילו במקומות ובדורות בהם החליטו ההורים להעניק לילדיהם שם מקומי בתור כינוי חיבה, עדיין הם הקפידו כי שמו הרשמי והמהותי יהיה שם עברי. סֶם היה שמואל, ג'ק היה יעקב, ורייצ'ל היא עדיין רחל.

חשוב גם לזכור כי במתן שם לועזי לילד, אנחנו מפספסים את יופייה של העברית ואת המשמעויות הרבות הטמונות בה. כי עם כל הכבוד לקים, שון, סטפני, קלואי וזואי, אין שום ערך מוסף בשמם ברגע שהוא ניתן בשפה שאיננה שפת המקור שלהם.

ובכל זאת, גם שמות עבריים יש במאות רבות. הבחירה מבין כולם עדיין קשה ומתסכלת. אז איך מצליחים לכוון לשמו של התינוק?

ישנם פרמטרים שונים שראוי לתת עליהם את הדעת:

הראשון, הוא היכולת להנציח קרוב משפחה אהוב שהלך לבית עולמו, סבא או סבתא למשל. דומה כי אין מעשה סימבולי יותר לגַלְגַל החיים מאשר היכולת "להחיות" מחדש באמצעות הענקת השם את זכרו ואת מורשתו של הנפטר. מלבד הכבוד הגדול שטמון במעשה כלפי הנפטר עצמו, הרי ברוב המקרים יש כאן גם כיבוד הורים עצום כלפי ילדיו של אותו נפטר- ההורים שלנו. וחוץ מזה, רק תחשבו על המעטפה הראשונה שתגיע לביתכם עבור התינוק (סביר להניח שמביטוח לאומי או מהבנק…) עם שמו של סבא מתנוסס עליה  J.

הנתון השני שכדאי מאוד להתחשב בו בעת נתינת שם, הוא הנצחת שמם של אנשים טובים וישרי דרך. החל מהאבות הקדושים: אברהם יצחק ויעקב, המשך באימהות –שרה, רבקה, רחל ולאה, דרך מנהיגים טובים וישרים שידענו בעבר – משה, שמואל, דוד, בועז, רות, אסתר וכדומה, וכלה באנשים מהדור שלנו שהותירו אחריהם מורשת של טוב וחסד. בעת הענקת שמם לתינוק שלנו, אנחנו מצפים בעצם לשני דברים: האחד, שמשהו מ"כוחותיו" החיוביים של אותו אדם ידבק בתינוק, והשני, שכבר מילדות, ילדנו יגדל לאורה של אותה דמות ויתחנך בצורה תואמת לדרכיה. במקביל, כמובן שחשוב מאוד להימנע מהענקת שם של אדם שנהג בדרכים מקולקלות או נלוזות.

דבר נוסף שחשוב לדעת, הוא כי לרגע קטן, לשבריר של שנייה, אנחנו הופכים להיות לנביאים. הרגע הזה הוא בעת הענקת השם. בתורת הקבלה מוסבר כי באותה שעה, אלוקים מעניק לנו יכולת התנבאות כדי שנצליח לקלוע למטרה עם השם המתאים ביותר לילד. לא בטוח שנרגיש בזמן אמת את הנבואה, אבל ניתן לתאר אותה כמעין השראה שפתאום נוחתת עליך ומנחה אותך לשם מסוים. "פשוט הסתכלתי עליו וידעתי שזה השם שמתאים לו" מעידים לא מעט הורים, ובעצם מתארים את רגע ההשראה האלוקית שנחתה עליהם. בכל מקרה, אם עדיין הַסָפֵק מקונן בכם, כדאי להתייעץ עם רב ולקבל את חוות דעתו.

כמה נקודות אחרונות:

שום דבר לא חשוב מספיק כדי להעיב על שמחת לידת ילדכם. בטח שלא ויכוח או מריבה מיותרת לחלוטין על השם שייבחר, בין האב הטרי והנפעם לבין האם החדשה והנרגשת.

מאוד יכול להיות שאבא ירצה בשם א' ואימא בשם ב'. גם לא מופרך לחלוטין שאבא ירצה להנציח את סבו זכרונו לברכה, ואימא את סבתה, עליה השלום. אז מה עושים? נכון שלידת תאומים הייתה יכולה לפתור את העניין, ועם שלישייה עוד היינו מוצאים את עצמנו מחפשים הצעות נוספות, אבל אפשר להגיע להסכמה גם עם ילד בודד: למשל, להחליט כי את השם הפעם יעניק אחד ההורים, ואת השם לילד הבא אחריו, יעניק ההורה השני. אפשר גם ליצור שילוב ולהעניק לילד את שני השמות הרצויים, ואפשר פשוט להחליט בהסכמה מלאה על השם שייבחר.

בעדות ספרד יש שנוהגים לקרוא לרך הנולד על שם קרוב משפחה שעודנו בחיים, מתוך כבוד אליו. בעדות האשכנזים לעומת זאת, נמנעים מכך.

אם מבקשים לקרוא לילד על שם אדם שהלך לעולמו בגיל צעיר, כמו חייל שנפל בקרב, הי"ד, רצוי להוסיף לו שם נוסף.

אפשר ונהוג "להתחשב" בלוח השנה היהודי בנתינת השם. הורים רבים נוהגים לתת לילדיהם הנולדים בפורים את השמות מרדכי ואסתר, למי שנולד בחודש אב את השם מנחם, ולתינוק שיצא לאוויר העולם בחג הפסח, יש בכלל אפשרויות מגוונות למדי: ניסן, עומר, אביב ומשה.

ולסיכום, כמו שכתבה המשוררת זלדה: "לכל איש יש שם. שנתן לו אלוקים, ונתנו לו אביו ואימו". את שאר השמות, כבר יעניקו לו חבריו ומעשיו.

 

פדיון הבן

וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות יג,יג)

"פדיון הבן" הוא טקס יחיד במינו הנערך לעתים נדירות יחסית. זו מצווה המתקיימת בתינוק זכר בכור לאמו, ששני הוריו "ישראלים", כלומר אינם כוהנים או לוויים. זהו טקס חגיגי, ומקובל להזמין אליו קרובי משפחה וידידים, למרות שניתן להסתפק גם בהשתתפותם של הבכור, הכוהן והאב בלבד. עם זאת, כדאי לדאוג לנוכחות מניין גברים.

התורה רואה את הבן הבכור כבעל מעמד מיוחד. הוא זכאי לפריווילגיות כמו גם לחובות מסוימות, ומעמדו זה ניתן לו בעקבות נס הצלת בכורי ישראל ממכת בכורות, כאשר המכה שפגעה בבכורי המצרים פסחה על בכורי עם ישראל.

בתחילה יועדו הבכורים להיות משרתי הקודש בבית המקדש, אבל זכות זו ניטלה מהם בעקבות השתתפותם בחטא העגל, ונמסרה לבני שבט לוי שלא נטלו חלק בחטא. הבכורים נדרשו אפוא לפדות את חובת העבודה במקדש באמצעות תשלום של חמישה מטבעות כסף – המכונים גם "חמישה סלעים" – לכוהן, כמתואר בתורה (במדבר יח, טו־טז): "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם… וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים".

כיום, מקובל להשתמש במטבעות כסף במשקל 102 גרם, שהוא המשקל המוערך של הסכום הנקוב בתורה. כוהנים רבים מחזיקים מטבעות כסף כאלו, שאותם ניתן לרכוש מהם כדי לבצע בהם את הפדיון. סמוך למועד הפדיון יש לברר אצל רב או אצל הכוהן העורך את הפדיון את שוויים המדויק של חמשת הסלעים במטבע ישראלי, מאחר שהוא משתנה מעת לעת.

מיהו בכור?

הבכור מכונה בכתובים "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא מן הרחם. אם קדמה לידת בת להולדת הבן, וכן אם היו לאם הריונות קודמים שהגיעו לשלב מתקדם אך לא הסתיימו בלידה, אין עורכים לבן הנולד פדיון, שכן אינו "פטר רחם".

גם תינוק שנולד בניתוח קיסרי אינו נחשב "פטר רחם" אלא "יוצא דופן", שכן הוצא מדופן הבטן ולא מן הרחם.

מתי נערך פדיון הבן?

את הפדיון יש לערוך לילד מגיל חודש ומעלה, שכן לפי ההלכה התינוק יוצא מכלל סכנה רק בחלוף שלושים יום מן הלידה. הפדיון נערך אפוא ביום ה-31. למנהג בני אשכנז הפדיון נערך בשעות היום בלבד, וכשהיום המיועד חל בשבת או בחג, נדחֶה הפדיון ליום המחרת. למנהג הספרדים, ניתן לערוך את הפדיון גם בלילה וכן במוצאי השבת או החג. בימי חול המועד מתקיים הפדיון כרגיל.

אם היום ה-31 חלף ועדיין לא נערך פדיון לבן, יש לערוך אותו בהקדם האפשרי. זו חובתו של האב לפדות את בנו, וכשהילד מגיע לגיל בר־מצווה, המצווה עוברת אליו ועליו לפדות את עצמו.

שאלות נוספות

מי הבכור בלידת תאומים? הבכור הוא התינוק שנולד ראשון. אם בת קודמת לבן, אין לבן מעמד של בכורה.

האם ניתן לערוך פדיון הבן ביום צום? בימי צום מקיימים את פדיון הבן לקראת הערב, כך שהסעודה נערכת במוצאי הצום.

מה דינו של בכור יתום? כאשר הבכור התייתם מאביו, חלילה, יש ספק על מי מוטלת מצוות הפדיון. במצב זה – כמו גם במקרה של בכור מאומץ – יש להפנות את השאלה אל רב.

מִצְוָוה VIP

"מזל טוב, יש לכם בן!"

אם גם אתם שמעתם את המשפט הזה מתישהו במהלך ההיריון או הלידה, החלק הבא רלוונטי עבורכם במיוחד. כי ביהדות, למין היילוד יש עוד משמעות חשובה במיוחד, מלבד כמובן מההחלטה האם לצבוע את החדר בוורוד או בכחול: ברית מילה לבנים ביום השמיני שלאחר הלידה.

ברית מילה היא לא סתם עוד מצווה. היא על תקן של "אות" בין אלוקים ובין העם הנבחר. אם תרצו, וי־איי־פי של מצווה. ואכן, לא סתם הקפידו אלפי יהודים לאורך הדורות לקיימה גם במחיר של קשיים אדירים או אפילו מסירות נפש.

כמו תמיד, הכל התחיל ממש מזמן: זה היה בימי התנ"ך הרחוקים – אברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, הצטווה על ידי אלוקים להטיל סימן לקשר שבינינו לבין אלוקים בגופם של הזכרים. את הסימן אלוקים ביקש להטיל דווקא באיבר המסמל את השוני שבין זכר לנקבה, ולא בכדי: דווקא האיבר המייצג את החומריות, הוא שנבחר להיות מי שיעלה את כל גופנו לדרגה קדושה ורוחנית יותר.

רק רגע, ומה עם הבנות? למה הן לא זקוקות למעשה כמו זה שאלוקים נתן רק לבנים? תורת הקבלה מסבירה כי הבנות נולדות כבר עם קשר טבעי עם אלוקים ואינן זקוקות לפעולה אקטיבית בעניין. מעין "בילט־אין", שאצל התינוקת קיים כבר מרגע הלידה והיא אינה זקוקה אפילו להמתנה של שמונה ימים.

בעבר, התעורר דיון מעניין בקרב גדולי ישראל סביב השאלה, זכות ברית המילה של מי גדולה יותר – של ישמעאל או של יצחק? כזכור את שניהם מל אביהם, אברהם אבינו, ולכאורה, זכותו של ישמעאל גדולה יותר – נער בן 13 שיכול היה בהחלט לסרב ל"קפריזה" החדשה של אביו, ולהודיע לו כי גופו ברשותו. למרות זאת, הוא הסכים למהלך, וזאת רק כי אביו טען שאלוקים ציווה אותו על כך.

יצחק לעומת זאת, היה בסך־הכול זאטוט בן שמונה ימים כשנימול. אף אחד לא שאל אותו, וזכות הסירוב מצידו גם היא לא הייתה קיימת.

ובכל זאת, הפתעה: ברית המילה של יצחק נעלית יותר. דווקא היותו בן שמונה ימים, ללא הבנה או דעת, היא שיצרה במעשה שנעשה בו קשר עמוק עם אלוקים. יותר מכל טעם וסיבה. מעין ברית דמים שדבר לא יוכל להפר, או הבנה בתת ההכרה שדבר לא יפריך. הקשר של ישמעאל לעומת זאת היה מבוסס על הבנה שכלית, כזו שמחר יכול לבוא מחקר כלשהו מאוניברסיטת ייל, או פסיקת בית משפט מקלן שבגרמניה ולהחליט שאיננה נכונה.

שמונה בעקבות אחד

את ברית המילה חשוב מאוד לקיים דווקא ביום השמיני, ואפילו אם יום הברית חל בשבת או בחג (במקרה כזה יש להיזהר מלגרום לחילול שבת נלווה שאיננו נצרך לברית עצמה).

מלבד העובדה שפרט זה מופיע במפורש כחלק מהציווי בתורה – "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", טמונים בספירה דווקא עד שמונה, עניינים טמירים שעלולים להתפספס במקרה של דחייה שאיננה נצרכת מבחינה רפואית. כך למשל, מובא בתלמוד הירושלמי כי "נולד בן זכר באותה משפחה – נתרפאה כל המשפחה" ואותה סגולת הרפואה שמגיעה על־ידי הברית היא דווקא כאשר הבן נימול לשמונה. ממש כפי שבתפילת שמונה־עשרה, הברכה השמינית היא ברכת "רפאנו" לבריאות טובה.

עניין נוסף המופיע בספרי הקבלה – שלא פעם חושפים את מה שמתרחש "מאחורי הקלעים" של היהדות – מצביע על כך שהמספר שמונה מסמל כוחות על־טבעיים. הטבע, מורכב משבעה חלקים: שבעת ימי השבוע, שבע שנות שמיטה, שבעת כוחות הנפש, ואפילו שישה בקבוקים תואמים שנסדר בעיגול סביב הבקבוק השביעי שבמרכז. מעגליות של הטבע. המספר שמונה לעומת זאת הוא הכוח העל־טבעי השורה בעולם. וכשילד מתחיל את החיים, חשוב לחבר אותו עם הכוח המיוחד, הנצחי, והבלתי־מנוצח ולא רק עם הטבעי, הרגיל והחולף.

וכמו בכל דבר בחיים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל…:

מדובר במקרה שבו קיימת אצל התינוק (ולא אצל האם או קרוב משפחה אחר) בעיה רפואית העלולה לסכן אותו. צהבת יילודים למשל. הרמב"ם היטיב להגדיר את הפרופורציות ואמר כי "סכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן, ואי־אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם".

במקרה כזה ובכל מקרה של בעיה בריאותית, כמו משקל נמוך, יילוד פג וכדומה, יש להתייעץ עם המוהל, שיקיים הערכת מצב יחד עם הרופא ויקבע מתי תתקיים הברית כך שלא תסכן את התינוק. חשוב גם להודיע למוהל על כל חריגה במצב בריאותו של הילד מהלידה ואילך, כגון חום, חוסר תיאבון או הפרשות מהעיניים כדי שיוכל לקבל החלטה המתבססת על תמונת מצב מלאה.

תתכוננו לפגישה אישית עם הסנדק!

הרבה לפני שסנדק הפך להיות כינוי משטרתי למישהו עם קול נמוך וצרוד ועסקים מפוקפקים, היה לו תפקיד חשוב וקדוש בהרבה: להיות זה שעל ברכיו ימולו את התינוק.

חז"ל דימו את הסנדק לכוהן המקטיר קטורת לשמים ואת רגליו הנושאות את התינוק למזבח. סנדקאות היא התפקיד החשוב והמכובד ביותר בטקס הברית ובקהילות רבות נהוג לבחור בסב התינוק לתפקיד. עם זאת, הבחירה נתונה בסופו של דבר לשיקול ההורים, שיכולים לנהוג לפי מנהג מקומי או משפחתי, או בהתאם להעדפות ונסיבות אישיות שונות. בנוסף לתפקידו המעשי בעת טקס ברית המילה, הסנדק נתפש גם כנותן החסות (=פטרון) הרוחנית של בן סנדקאותו, וכמי שיכול להשפיע עליו מחוכמת חייו ומניסיונו.

להיות סנדק זה תפקיד של פעם בחיים – על פי הנהוג, בכל משפחה הסנדק יכול לשמש רק עבור ילד אחד, ולא עבור שני אחים למשל. במקביל, התפקיד רצוף בברכות, ונחשב כסגולה לעושר ולרווחה כלכלית, כמו גם לאריכות ימים ושנים טובות.  לסנדק גם יש כוחות גדולים לברך בגמר טקס ברית המילה את המשתתפים, הדואגים מצידם לעמוד בתור כדי שלא לפספס את האופציה לקבל ברכה…

יש לך איזה מוהל בשבילי?

כשאנחנו צריכים בעל מקצוע, מה אנחנו עושים בדרך כלל? נכון, נכנסים לגוגל…

אבל כשמדובר במוהל, כדאי לבדוק קצת יותר לעומק. בכל זאת, מדובר כאן באירוע משמעותי במיוחד, בעל השלכות רוחניות וגופניות רציניות. אם אתם מצויים בקשר עם בית חב"ד או רב אחר במקום מגוריכם, תוכלו לקבל ממנו מידע מועיל בנושא זה.

חשוב להבין כי ברית שאיננה נערכת כהלכה היא פעולה כירורגית סתמית, וחסרה את ממד הקדושה שיש בהכנסת הילד בבריתו של אברהם אבינו. רק מוהל מוסמך, שעבר קורס מיוחד המכשיר אותו לעשות זאת הן מההיבט ההלכתי והן מההיבט הרפואי, יכול לערוך ברית מילה כהלכתה. אל תהססו לבקש מהמוהל שיציג לפניכם את תעודת ההסמכה שלו מטעם משרד הבריאות והרבנות הראשית.

כמובן שאם המוהל הוא גם רופא ועורך את הברית בהתאם להלכה ולמסורת היהודית, אין בכך כל מניעה. אולם אם בחרתם במוהל מוסמך שהוא גם רופא, ודאו כי יש לו ניסיון ממשי וותק של ממש גם במילה מעשית, ולא רק בתור ידע תיאורטי.

אל המוהל כדאי לפנות סמוך ככל האפשר למועד הלידה, ואפילו עוד לפני שבודקים אם גן האירועים שאהבתם פנוי… המוהל ילווה אתכם בכל שלב – החל מקביעת יום הברית והשעה המדויקת, וכלה בכל שלבי הטיפול בתינוק לאחר הברית. הוא גם יגיע לביתכם כדי לוודא שהכול כשורה. ואתם מוזמנים בכל מקרה של שאלה או חשש, להתקשר אליו בכל שעות היום והלילה.

בוקר טוב אליהו!

לא משנה אם הדודה מצד אבא, או אם הבוס מהעבודה הבריזו בסוף מהברית. לפחות אורח אחד אתם יכולים להיות בטוחים שיגיע ועוד בדיוק בזמן:

טקס ברית המילה כולל קריאת פסוקים וברכות העוסקים באמונה, בהודיה על הלידה, בתפילה להצלחת המילה ובזכרון הברית הראשונה המוזכרת בתורה. אולם מקום מרכזי במיוחד בטקס תופס "מלאך הברית" – אליהו הנביא, אשר אף כיסא מיוחד מוכן ומזומן עבורו: "זה הכיסא של אליהו זכור לטוב".

בחלק מהנוסחאות משולבים פסוקים העוסקים בדמותו המקראית, ובנוסח האשכנזי אף פונה המוהל אל המלאך וקורא: אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית, הִנֵּה שֶׁלְּךָ לְפָנֶיך, עֲמוֹד עַל יְמִינִי וְסָמְכֵנִי.

ם כאשר אנו פותחים את הטקס בברכת "ברוך הבא", אין הדברים מופנים רק אל התינוק הנכנס, אלא אף – ובעיקר – לאליהו הנביא המצטרף אל התינוק בדרכו לקיום מצוות ברית המילה. מקובל כי רגעים אלה, שבהם מלווה אליהו הנביא את התינוק הנכנס לאולם, הם עת רצון מיוחדת לתפילות ולבקשות עבור כל המצטרך.

בעצם, מה מחבר דווקא את אליהו הנביא למעמד ברית המילה? חז"ל מציינים כי לאחר שנוכח במצב הרוחני הירוד של עם ישראל באותה תקופה, טען אליהו הנביא לפני הקב"ה שבני ישראל נטשו את הברית עימו: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים א', י"ט, י).

על כך השיב לו הקב"ה, כי לא כל־כך מהר יהודים נפרדים מאלוקים… וכדי שיוכל להיווכח בכך בעצמו, בכל פעם שיהודי יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, יבוא הוא, אליהו הנביא, וישמש בעצמו עֵד לקיום הברית.

במה צריך להצטייד לקראת הברית?

טוב. אז יש צלם, מוהל, קייטרינג, ואפילו לתינוק דאגתם מבעוד מועד. אבל כדי שברית המילה תעבור בצורה חלקה וזורמת, כדאי לוודא כי במקום הנבחר לקיום הברית קיימים גם הפריטים הבאים במלאי, או לדאוג ולהביאם:

בגד יפה וחגיגי לתינוק (רצוי בשני חלקים: חולצה ומכנסיים).

חיתולי בד, מגבונים, טיטולים, תחבושות וציוד רפואי נוסף לפי התייעצות עם המוהל.

כרית שעליה ישכב התינוק ואותה יחזיק ה"סנדק". כריות מותאמות, נוחות ויפות במיוחד ניתן להשיג בחנויות יודאיקה, בבתי חב"ד או אצל אנשים פרטיים רבים המשאילים כריות כאלו ללא תמורה.

כיסא שעליו יושב הסנדק ומכונה "כיסא של אליהו". ברוב בתי הכנסת ובאולמי שמחה רבים יש כיסא מוגבה המיועד למטרה זו.

בקבוק יין חדש וסגור.

גביע קידוש עבור היין.

סידור ובו התפילה והברכות הנאמרות בברית המילה.

שתי טליתות עבור אבי הבן והסנדק.

כיפות עבור הנוכחים.

זבד הבת

אמרה יהודית עממית מספרת כי בכל השמחות המשפחתיות שיש ליהדות להציע לנו, יש מישהו שבוכה: בברית המילה זה התינוק, בבר המצווה אלו ההורים ובחתונה זו הכלה. אבל יש רק שמחה אחת יוצאת מן הכלל: זבד הבת – בה, אפילו כלת השמחה שקטה ורגועה…

זבת הבת, (או "בריתה" כפי שהיא מכונה בלשון חופשית), היא אירוע לציון לידתה של תינוקת. המקור לכינוי "זבד הבת" נמצא בספר בראשית. שם, לאחר לידת בנה זבולון אומרת לאה אימנו: "זְבָדַנִי אֱ-לֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב" (בראשית, ל, כ), ולדעת מפרשי התורה באותה לידה נולדה עם זבולון גם אחותו התאומה, דינה. משמעות המילה "זבד" היא מתנה, ולמעשה לאה אימנו מודה לאלוקים על המתנה שקיבלה עם הולדת בתה.

בזמנינו, קיימים שני סוגי אירועים שעושים ההורים לזכות ביתם התינוקת: אופציה אחת היא לערוך 'קידוש' בשבת בבית הכנסת לזכותה של הקטנה, מיד לאחר תפילת השחרית. אופציה שניה היא לקיים אירוע מיוחד במהלך ימות השבוע אליו יוכלו להגיע גם קרובי משפחה ומכרים מאזורים מרוחקים יותר.

בשני סוגי האירועים מנצלים המתאספים את המעמד כדי להודות לאלוקים על ההיריון והלידה שעברו בשלום ב"ה, ולאחל 'לחיים' ולהעניק ברכות ואיחולים לילדה ולהורים שיזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה, נחת ושמחה. לברכות אלו משקל רב: על פי המסורת, הברכות שמעניקים אוהביה של התינוקת ילוו אותה עוד שנים ארוכות וישמרו עליה בשעת הצורך.

כפי שכבר הזכרנו בקשר לברית-מילה, בנות אינן זקוקות לטקס דומה הכולל פעולה אקטיבית בגופן. תורת הקבלה מסבירה כי הבנות נולדות כבר עם קשר טבעי עם אלוקים ולכן אינן זקוקות לתוספת של מעשה פעיל. מעין קשר "בילט-אין", שקיים אצל התינוקת כבר מרגע הלידה ואינו זקוק אפילו להמתנה של שמונה ימים.

לבנות תפקיד משמעותי במיוחד ביהדות, והיא מלאה במצוות, תפקידים וערכים המנותבים דווקא אליהן. סיפורי חז"ל, דמותן של ארבע האימהות, נשים מובילות ביהדות לאורך ההיסטוריה – כל אלו עזרו כדי להאיר טוב יותר את מהותה של האישה היהודית, ולהביא לידי ביטוי את הפוטנציאל העצום הגלום בה להגשמה עצמית כאישה יהודייה.

האחריות להגשמתה העצמית מוטלת בשנות הילדות לפתחם של ההורים, וקיימים מנהגים שונים שמקיימים ההורים עם בנותיהן.

אחד היפים שבהם הוא להרגיל את הילדה החל מגיל 3 (בזהירות כמובן!) להצטרף לאימהּ בשעת הדלקת הנרות, ולהדליק נר אחד של שבת בפמוט משלה. מדובר בזמן איכות נדיר של אם ובת, שהן ייקרו עוד שנים ארוכות.

בין גידול פיקוס לגידול תינוקות

במשך תשעה חודשים ליוויתם אותו (או אותה) בציפייה דרוכה.

הוא היה חלק אינטגרלי מגופהּ של אימו; ניזון מתזונתה ודמו הוליך אל איבריו המתהווים את נשימות חמצן החיים שלה. ברגע הלידה, לאחר שגופו היה כבר מוכן לצאת לחיים עצמאיים, הוא קיבל עוד תוספת נכבדה, אחת ומיוחדת, שהפכה אותו לבן אדם: נשמה. נשמת חיים.

נשמה

אולי הדבר היחיד בעולם שאין לו תחליף ולא ניתן לרכישה. לא משנה כמה מתקדמת הרפואה שכבר מציעה תחליפי איברים, או ההיי־טק שמציע הדפסה ביתית בתלת־ממד של חלקי מטוסים. את הנשמה, החיים, רק אלוקים יכול לספק. הנשמה היא ניצוץ רוחני מעולם עליון, ובזכותה היצור הזעיר שמונח בעריסה שלפנינו איננו רק גוש בשר שצריך להאכיל ולחתל אלא בריאה של ממש, בריאה השואפת לחיים מלאים במשמעות ובערך.

ועכשיו הדבר יקר־הערך הזה מופקד למשמרת אצלנו, אבא ואימא.

כהורים אנו האחראים לוודא ולשמור שלגוזל הקטן שלנו לא חסר מאומה. שאכל ושתה, שהוא לבוש בהתאם ובנוחות. שהחליפו לו בזמן, שיש לו את כל העזרים שהוא זקוק להם ושהוא מוקף בסביבה שתתמוך ותפתח את גופו ואת מוחו.

אבל האחריות שלנו רחבה הרבה יותר. אם תרצו, היא כוללת גם חובה וגם מקיף:

לדאוג שגם הנשמה של ילדנו הקטן חשה בטוב. לוודא שהיא מקבלת את שהיא זקוקה לו, שהיא איננה חשופה להשפעות מזיקות, ושהיא מצוידת בעזרים שיפתחו וירחיבו אותה.

כבר לפני אלפי שנים המשילה התורה את האדם לעולם הצומח. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). ההשוואה הזו נפוצה בגן הילדים, בכיתות הלימוד ואפילו הפכה לשיר פופולרי. ואכן, קווי דמיון רבים יש בין העץ לבין האדם: לשניהם יש שורשים, שניהם זקוקים למים, לשמש ולטיפול, שניהם לא מפסיקים לגדול ולהתחדש, שניהם גדלים ושואפים כלפי מעלה ומשניהם ניתן לפתח תוצרת מרובה: זרעים חדשים ופירות מהעץ, צאצאים ודורות חדשים מהאדם.

לפני כמה עשרות שנים כתבה קבוצת ילדים מכתב לרבי מנחם־מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש. המכתב היה סמוך לראש־השנה לאילנות, ט"ו בשבט, והילדים צרפו למכתבם ציור של הטבע בפריחתו.

הרבי שמח מאוד על המכתב, וענה לילדים במכתב שטמון בו מסר חד ויפהפה על הדרך לגידול ילדים בריאים בנפשם ובגופם:

"…בציורכם ראיתי ילדים וילדות ואילנות ופרחים…

כל ילד וילדה הוא שתיל, העתיד לגדול ולהיות עץ־פרי הדר, נושא פירות טובים ונחמדים. אמנם דבר זה תלוי ברצונם ועבודתם של הילד והילדה, והמשל לזה הוא האילן, כשנוטעים גרעין או שתיל רך, צריך לשמור עליו מעשבים רעים וכל מיני מזיקים ולהספיק לו מים חיים.

ואזי יתן ויחזור ויתן לכם ה' יתברך ברכתו שתצליחו להיות 'אילנות' נושאי פירות טובים ומשובחים, לשמחת הוריכם ומוריכם ולגאון ולתפארת עמינו, עָם בני ישראל."

הלוואי ונזכה כולנו לגדל את ילדינו בדרך הנכונה והטובה שתיטיב עימם, מתוך בריאות, שמחות וקשר הורים־ילדים בריא, נכון ומאושר.

יסמין זוהר

נרצחה בביתה

מאות בתי חב"ד ברחבי הארץ מקיימים פעילות קבועה של תורה, תפילה וחסד. בעת החירום הזו, שליחי חב"ד מתגברים עוד יותר את היקף הפעילות. בתרומה כספית שלכם, נוכל להגדיל ולהרחיב את הפעילות, וביחד לעשות הרבה יותר טוב.

כאן תוכלו להקדיש שיעור תורה, תפילה או פעילות חסד – לזכות חיילי צה"ל, לרפואת הפצועים, לשלום החטופים, לעילוי נשמת הנופלים ולניצחון עם ישראל.

התרומה מוכרת לצרכי מס (סעיף 46)

נהדר!

יש לנו גם ערכת קישוט שמוסיפה לאווירה

בערכה יש:

  • 5 כיפות
  • 10 שירוני חנוכה
  • אלמנטים לתלייה: סופגניה, חנוכיה, כד, סביבון
  • 10 חוברות "חג של אור"
  • שרשרת "חוגגים ביחד"

בעלות של 55 ש"ח